ב-8 באוקטובר, יום לאחר שהנורא מכל התרחש ובעוד הקרבות עדיין מתנהלים בשדות הקטל ביישובי העוטף, התיישבתי על המחשב ופצחתי במסע הסברה. כמי שגדל כילד בארצות הברית והשפה האנגלית שגורה בפיו, זה היה נראה לי הדבר הנכון לעשות: לשקף לעולם את הזוועות שמתרחשות בישראל ואת הצורך החיוני שעלה כתוצאה מהן להגן על ארצנו מפני מתקפות ברבריות נוספות מסוג זה. כן, גם אם זה כרוך בכניסה קרקעית לעזה ופירוק החמאס אחת ולתמיד.
בשבועיים העוקבים הקדשתי שעות ארוכות למאמצי ההסברה ברשת – בין אם בסרטונים ובפוסטים יזומים באנגלית שהעליתי על תוצאות המתקפה המזעזעות, על המשך ירי הטילים לישראל ועל הילדים שנחטפו מבתיהם, לבין אם בניהול שיח אקטיבי מול גולשים מחו"ל בדפים שונים בפייסבוק ובאינסטגרם, בהם התנהלו דיונים לגבי המתרחש בישראל וברצועת עזה.
אלא שעד מהרה הבנתי שבין האופן שבו אנחנו מבינים את הסיפור הישראלי ומספרים אותו לעצמנו ולעולם, לבין האופן המוטעה שבו רבים ברשת תופסים אותו, קיימת תהום שאיננה ניתנת לגישור בשום צורה ואופן. וחמור מכך, התפיסות השגויות האלו מושרשות אצל גורמים רבים שמגיעים מחוץ לעולם המוסלמי, במדינות מערביות שעל פניו אמורות להיות אמפתיות כלפי ישראל. הנה כמה דוגמאות.
גבולות 67' או קווי 47'?
מאז שאני זוכר את עצמי, הוויכוח הפוליטי שהתחולל בארץ נסוב סביב סוגיית ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק, קרי שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה שנכבשו (או הושבו, תלוי את מי שואלים) על ידי ישראל במהלך מלחמת שש הימים. אלא שהזמירות ברשתות החברתיות לא מדברות על הכיבוש היהודי בגבעות שליד חווארה או בערים כמו מעלה אדומים ואריאל, שלטוב ולרע שוכנות מעבר לקו הירוק. בעוד אנחנו רבים ביננו לבין עצמנו על קווי 67', בוויכוחים השונים שנקלעתי אליהם הגולשים כותבים בלי להתבלבל על "75 שנות כיבוש" – דבר שמתכתב ישירות עם הנרטיב שרואה בערים הנמצאות בשטחה הריבוני של ישראל, דוגמת כפר סבא, תל אביב, נתניה וקדימה צורן, שטח כבוש לכל דבר ועניין.
זה גם מתחבר לקריאה הגזענית "לשחרר את פלסטין" מהירדן אל הים, כלומר לבצע דה פאקטו גירוש של מעל שבעה מיליון יהודים שמתגוררים כיום במדינת ישראל, או חמור מכך לבצע רצח עם נוסף, כדי להעניק לפלסטינים מדינה "נקייה מיהודים". כי יש מי שלא מסתפק במה שאירע על אדמת אירופה לפני קצת פחות ממאה שנים.
נרטיב מקומם נוסף שהרביתי להיתקל בו הוא זה שמבקש למחוק את הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל, לבטל בהינף מקלדת אלפי שנות היסטוריה יהודית, להתעלם במופגן מהוכחות ארכיאולוגיות למכביר הקיימות בכל רחבי המדינה לכך שהתקיימה ממש כאן מלכות ראשונה ומלכות שנייה ולטעון במקום זאת שהפלסטינים – אומה שלא הייתה קיימת עד לפני כמה עשרות שנים – הם העמים הילידים האמיתיים והבעלים על השטח.
בעיני המערב, הטיעון הזה עוזר למסגר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכדי דפוסי חשיבה שהם התרגלו אליהם במרוצת השנים האחרונות, זה שרואה את העולם בשחור ולבן, טוב מול רע. ישראל, טוענים המקטרגים, היא נטע זר במזרח התיכון, כוח "לבן" ו"קולוניאליסטי" שפועל בשליחות המערב נגד הפלסטינים (להלן, ה"שחורים" והנרדפים בסיפור הזה), וזאת במטרה לנשל אותם מאדמתם.
גם כאן, התיישבות יהודית רציפה שהתקיימה לאורך אלפיים שנות גלות בארץ ישראל, בערים כמו ירושלים וחברון, לא עוזרת והם לא נותנים לעובדות לבלב אותם. גם לא העובדה שישו עצמו, אבי הדת הנוצרית, היה יהודי שנולד בנצרת וגדל בישראל המקראית לפני 2024 שנים (פלוס כמה ימים של עודף). כלומר, היהודים בארץ הם לא קולוניאליסטים ולא נעליים, אלא עם בן אלפי שנים ששב למולדתו ההיסטורית מכל קצוות תבל; הניצב אל מול הפלסטינים, שמעולם לא הייתה להם מדינה ריבונית מוכרת או גבולות ידועים, שנשענים על השם "פלסטינה" שניתן על ידי הרומאים ששלטו כאן, שמורכבים מספיחי עמים שונים שנדדו בשנות הארבעים של המאה שעברה, תקופה שראתה שינויים דמוגרפיים טקטוניים שכללו עשרות מיליוני אנשים בעולם שנדדו ממקום למקום.
כשכל הרקע ההיסטורי הזה מבוטל ובמקום זה מקבלים סיפור מצוץ מהאצבע המתעלם ממציאות גיאו-פוליטית ודמוגרפית, מהיסטוריה מורכבת, מארכיאולוגיה ניכרת לעין ומכך שאין ליהודים בית לאומי אחר, מה הפלא שהרשת מתמלאת הצדקות מחליאות למעשי הטבח והאונס של ה-7 באוקטובר, באמתלה שצריך להבין את "ההקשר" ואת "הכיבוש המתמשך" (ואת מי בכלל מעניינת ההתנתקות שחגגה לאחרונה 18 קיצים?)
אז מה ניתן לעשות?
כנראה שלא הרבה. אבל עדיין, שווה לנסות ולהפיץ את הבעיה, להסביר את עומק הבורות, להילחם בטענות שקריות באמצעות עובדות, לבקש מעוד אנשים להצטרף להסברה היזומה ולהדהד את הצורך הזה בכל פלטפורמה אפשרית.
אדם יחיד כמוני לא מסוגל להילחם בגפו בשקרים פלסטינים שהתקבעו במוחותיהם המקובעים של אזרחי מדינות המערב השבעים והמדושנים, שלא יכולים להבין את המציאות של חיים תחת איום קיומי תמידי של פלישות, חטיפות וירי טילים. אבל אם תירשם התגייסות של עוד ועוד אנשים שיהיו פעילים ברשת, שיאתרו מידע שגוי ויעמידו דברים על תיקונם, שידווחו לפייסבוק, לטיקטוק, לטוויטר ולאינסטגרם על פוסטים שקריים ומסיתים שמכילים קריאה לפגיעה אקטיבית בישראל, זה יכול לעזור.
וכן, נדרש אורך רוח, הרבה מאוד אורך רוח. בדיוק כמו בשדה הקרב האמיתי, גם כאן אנחנו צריכים להיזכר כל הזמן בצדקת דרכנו ובזכותנו לחיות בשלום ובביטחון, לכתוב זאת שוב ושוב, ולהבין שגם אם הדברים האלה ייקחו זמן, בסוף כל פעילות הסברתית כזו היא עוד אבן שתעזור לסדוק את חומת השקרים. ובסוף בסוף, ההבנה שאנחנו כאן כדי להישאר ולא נוכל לקבל איומים אינסופיים על חיינו מבלי להגיב, תחלחל. והיא חייבת לחלחל. כי באמת שאין לנו בית אחר.
