הוא רופא מרדים שאחראי מתחילת משבר הקורונה על מוכנות המרכז הרפואי מאיר לתרחיש של הנשמה המונית, והיא רופאת ילדים במיון ילדים באותו בית חולים. הם נשואים, זה לזו, ומצליחים בעזרת הרבה אמונה, וגם קצת מזל, לצלוח את משבר הקורונה בלי משברים יוצאי דופן בבית. אז איך ד"ר אלעד דנה וד"ר הדס דנה עושים את זה? בדיוק ככה.
הם גרים הוד השרון, מגדלים שתי בנות (בנות שלוש וחמש). בעבודה, הדס עובדת בעיקר במלר"ד (מחלקה לרפואה דחופה) ילדים ואלעד בהרדמה ובטיפול נמרץ והאינטראקציות בניהם נדירות. השניים לגמרי מרגישים יוצאי דופן בתחושה שלהם, שניתן גם לעבוד בעבודה הכי קשה בעולם בערך (בעיקר כשיש מגפה באוויר) וגם לדאוג לבית. "הייתי מחלק את ההתמודדות שלנו לימי שלום וימי מלחמה, כשבמקרה הזה הכוונה לקורונה", אומר אלעד. "בימי שלום אנחנו מסתדרים בסדר גמור, אני חושב שזו הזדמנות להציג עמדה משותפת להדס ולי, שלמעשה אומרת שיחסית המקצוע שלנו, בטח בהתמחות, כמובן מצריך התמודדות והרבה פעמים כן עזרה מהורים של שנינו, אבל ביחס להרבה עובדים במשק במקצועות אחרים הילדים שלנו כן רואים אותנו. מישהו תמיד נוכח בבית החל משעה ארבע וחצי אחה"צ. אנחנו פחות שותפים לתחושה הכללית שנורא קשה, ואי אפשר ושהילדים לא רואים את ההורים. אנחנו לא חושבים שזה כך".
הדס: "זה בזכות העזרה מההורים בעיקר בסופי שבוע".
ובחירום?
"אנחנו מאז פורים בעצם אנחנו לא מתראים עם ההורים כי הם מבוגרים ואנחנו עובדים בבית חולים ולא רוצים חס וחלילה להביא עליהם משהו שאנחנו לא יודעים עליו משם. אז אנחנו בנתק די מוחלט של חודש וחצי".
אלעד: "זה עוד לפני ההנחיות, מתוך ההבנה שלא כדאי לסכן אותם".
הדס: "זה אמנם קשה לנו, להורים ולבנות, אבל יצא שבית החלים עבר לעבודה במתכונת חירום משמרות של 12/24 כך שבאופן מפתיע המשמרות האלה קלות יותר לתמרון ולתזמון מאשר בימי שגרה. בנוסף מצאנו מאוד מהר פתרון לבנות ובבקרים הן הולכות לגננת לשעבר של אחת מהן ששומרת עליהן כמו מטפלת".
אלעד יחד עם ד"ר מירית להב אחראים, כאמור על מוכנות בית החולים לתרחיש של הנשמה המונית. זה בעיקר אומר שהוא היה באינטראקציה עם חולי קורונה ואף יצא לו להנשים אחת מהן כדי להבין טוב יותר את סביבת העבודה, אבל האתגרים הם בעיקר הצטיידות (ולא רק במנשמים) והכשרה של הצוות. "מנשם לא מציל חיים, רופאים מצילים חיים גם בעזרת מנשם", הוא מבהיר. "חות מזה לכולם ברור שרופאי מחלקת טיפול נמרץ של בית החולים והיחידות לא מספיקות לטפל בהיקפים שאולי עוד צפויים לנו בעתיד ולכן אנחנו מכשירים פנימאים ואנשי צוות אחרים שאינם מורגלים לטפל בחולים קריטיים שמושמים ביום יום. עד היום הכשרנו סביב 110 רופאים ועוד 170 אנשי צוות סיעודי. בשיתוף פעולה עם מרכז הסימולציות אנחנו מבצעים תרגילים משולבים בעזרת בובות ומוניטורים".
כמה בית החולים משקיע בהצטיידות?
"אפשר להגיד שבית החולים בעקבות צרכי הקורונה יצא לרכש שיתבצע ומבוצע במיליונים רבים של שקלים".
גם אצל הדס שגרת הקורונה שינתה את אופי העבודה. "הקורונה היא לא מחלה של ילדים ומדובר באוכלוסייה שהסיכון שלה נמוך", היא מסבירה. "הם כן יכולים להידבק, אבל הם עוברים את זה קל או בלי סימפטומים. ועדיין, יכולים להיות מקרים קשים. לכן חטיבת הילדים שינתה את דרכי העבודה שלה. קודם כל מינו צוותים קבועים של רופאים ואחיות כדי שאם ידבק אחד מאנשי הצוות לא כולם ילכו לבידוד אלא רק צוות מסוים. בנוסף, חלק מהמיון נסגר ומוגן. אם יש ילדים חשודים בקורונה הם מגיעים למיון נשימתי. כשאני באה לבדוק ילד עם מסכה, מיגון עיניים וחלוק הוא לא רואה אותי ובילדים מאוד חשוב הקשר והאינטראקציה. זה לא פשוט להתגבר על זה – אבל קיבלנו תרומה של מדבקות עם תמונות שלנו שאותן שמים על המדים. כך הילד יכול לראות איך אני נראית".
איך זה לחיות עם בן אדם שעובד באותו המקצוע באותו הבית?
הדס: "לדעתי זה נהדר. כיף שיש מישהו שבאמת מבין. יש אירועים דרמתיים לפעמים שאתה לוקח איתך הביתה רגשית ומקצועית וכיף שיש מישהו שיכול להבין מה עובר עלי יותר מפחות. אני מספרת פרטים והוא מקשיב ומבין מה אני אומרת. זה בהחלט מקל".
אלעד: "גם אם מתעכבים בעבודה מאוד קל להבין ולגבות אחד את השני. אפילו במקרים מפתיעים שאני לא יכול לאסוף כי יש ניתוח או יש משהו לסגור – או שלה יש ילדה חולה שהיא רוצה עוד לבדוק מה קורה איתה, אז זה יותר מובן ונסלח".
יש חשש להביא את המחלה הביתה?
(צוחק) "הייתי כבר בשני בידודים. פעם אחת לשבוע כשחזרתי מכנס רפואי בחו"ל. והפעם השנייה ליום אחד אחרי שאחד הרופאים שעבדתי איתו חלה. זה היה מאתגר למשפחה".
הדס: "כל איש צוות רפואי שמגיע לעבודה יודע שהוא מסכן את עצמו ושהוא יכול לחלות, אז מנסים להתמגן כמה שאפשר ולאכוף בקפדנות את ההנחיות, לא נפגשים עם חברים או עם ההורים, אנחנו מחליפים בגדים ומתקלחים כשמגיעים הביתה, ועם כל זה עדיין יש סיכוי קטן".
אלעד: "בקשר לפחד, אז כן, יש סיכוי שנידבק ונעביר את המחלה לילדות, אבל בפועל זה קצת כמו במבצע צבאי. כשאתה יוצא אליו לא מלווה אותך תחושת הפחד, אלא תחושת המשימה. אולי אני מדחיק את הפחד. אפילו כשהנשמתי חולת קורונה לא פחדתי. הפחד מגיע אולי אחר כך, בבית או במחשבות. אבל הוא לא חלק מהעבודה, הוא לא מנהל אותך".
יש מסקנות שהגעתם אליהם בעקבות המגפה, בתחום המקצועי והאישי?
"הרבה מדברים על זה שמערכת הבריאות לא מתוקצבת כמו שצריך והנה פתאום הרבה כסף הולך לשם. הייתי אומר שאם יש דבר טוב שיצא הוא שאולי כעת יבינו שמערכת הבריאות מתוקצבת בחוסר תמידי. הקורונה היא התוצאה – לא הסיבה. המדיניות צריכה להשתנות. המערכת צריכה את התקציבים האלה על כל התמודדות קשה שלא תבוא בעתיד. לא מופרך שבחורף יהיה גל קורונה נוסף יחד עם גל שפעת. בתי החולים יצטרכו להיות בהתמודדות משמעותית מאוד. מלבד זה, אני חושב שהקורונה הביאה אתגרים, אבל גם הזדמנויות. המצב הביא אותנו לשיתופי פעולה מאוד יפים שלא היו בעבר בין מחלוקות שונות ואנשי צוות שלא היה איתם קשר בהכרח. זה ימשיך גם לשגרה".
