אתמול (חמישי) עלה ב"בית צבי" המחזה "דוגוויל" (ע"פ הסרט הקלאסי של לארס פון טרייר), בביצוע שחקני שנה ג' ובבימויה של ליאת פישמן עיני. המחזה עוסק בנושאים של מוסר דרך השאלה הנצחית האם אכן יצר האדם רע מנעוריו?. הדמות "המספרת" בהצגה היא מאי גלמן, רעננית בת 25, שבימים אלה מתגוררת עם בן זוגה בכפר סבא. גלמן מספרת לצומת השרון, על ההצגה, על תקופת הקורונה, על ההחלטה להיות שחקנית ועל החלומות. "ההצגה בוחנת האם היצר של בני האדם הוא רע מטבעו, האם זה משהו שהם נולדו איתו או שזה משהו שהתקבל מהסביבה ומהחינוך שקיבלו, והאם ניתן לשלוט ביצר הרע", מספרת גלמן. "ההצגה מספרת על בחורה יפיפייה שבורחת מאנשים שיורים עליה. היא נכנסת לעיירה דווגוויל ובהתחלה הכל טוב ונעים. אך בהמשך מתרחשים דברים שנותנים לקהל את נקודת המבט איך הם היו מתנהגים בסיטואציה הזו. הדמות שלי מובילה את העלילה, מתקשרת עם הקהל בזמן ההצגה ומעלה את השאלות. לצד זה ההצגה עוסקת בנושא שמאוד חשוב בעיני, אלימות ופגיעה בנשים, ובסוף ההצגה יוצאים עם נקודות למחשבה".
למה בחרת להיות שחקנית?
"זו שאלה שאני שואלת את עצמי כל יום, כי המקצוע הזה, הוא מקצוע מאוד קשה. זה המקצוע עם הביקורת הכי גבוהה שבנאדם יכול לקבל על עבודה, כי העבודה שלו היא עצמו. מגיל קטן תמיד הייתי רואה סרטים והצגות והייתי מדמיינת את עצמי בסיטואציה, איך אני הייתי מגיבה ומשחקת. תמיד היה חשוב לי לספר סיפורים, כילדה הייתי כותבת סיפורים ותמיד מדמיינת את עצמי בתוך הדמות שכתבתי. הרבה סרטים והצגות שראיתי עזרו לי ללמוד על עצמי, זה ריגש ונגע בי ותמיד הייתי רוצה להיות זאת שתגרום לך להרגיש משהו אחר".
היא משתפת באירוע שחוותה בשנה א': "במסגרת הלימודים השתתפנו במקהלה עם המנהל דניאל שוורצמן שהוא איש מבריק ועבדנו עם חולי אלצהיימר. הוא לימד אותנו שמחקרים מראים שכאשר חולי אלצהיימר שומעים שירים שהם מכירים זה מעלה בהם זיכרונות שלא יכלו לעלות בלי זה. היינו נפגשים איתם וברגע שהם שמעו שיר או מנגינה שהם מכירים, היינו רואים את האור שנדלק להם בעיניים וזו הייתה חוויה הכי מדהימה בעולם".
מאי גלמן צילום שמחה ברבירו
ועכשיו הגעת לשנה השלישית והאחרונה.
"כן וזה מאוד מרגש. הלימודים שלנו הם שלוש שנים, כשהשנתיים הראשונות הן למידה של יסודות המשחק ובשנה השלישית מיישמים את מה שלמדנו ומעלים הצגות. השנה האחרונה של הקורונה הייתה מאוד קשה, כי משחק זה לא לימודים שאפשר לעשות דרך הזום. אז בהתחלה היינו קוראים את המחזות ומנתחים בזום, ברגע שנגמרת עבודת השולחן וחייבים להתחיל לשחק זה נהיה בעייתי, כי אי אפשר לשחק בזום. אז בהתחלה התחלנו בקפסולות קטנות, היינו מצלמים את ההצגה מאחר ולא היה קהל ועכשיו כשפתאום אנחנו מופיעים מול קהל זה מדהים, אתה מעריך ומבין שאתה לא יכול להיות שחקן בלי קהל. ההצגה הראשונה אחרי הקורונה ששיחקתי בה הייתה אנה פרנק, זה היה ביום השואה וזה היה מאוד מרגש ומצמרר. זו הייתה אחת החוויות המשעותיות שאני לא יודעת אם אעבור כמוה עוד פעם בתור שחקנית. מצמרר לשחק ביום הזיכרון עצמו, והמון ניצולי שואה באו לראות אותנו. אנה פרנק הייתה ילדה עם חלומות שרצתה להגשים אותם. בתוך סיטואציה לא פשוטה של לחיות במקום קטן, היא הצליחה להגשים את עצמה. היא כתבה ביומנים שלה שהיא רוצה להמשיך לחיות אחרי המוות ואני חושבת שזה מה שהיא עשתה, כי הספרים והיומנים שלה ממשיכים את דרכה".
מאי גלמן בהצגה אנה פרנק צילום שמחה ברבירו
גלמן הגיעה לרעננה בגיל 11 לאחר גירושי הוריה והתגוררה בעיר עם אמה שעדיין מתגוררת ברעננה. היא עברה לפני שנה לכפר סבא עם בן הזוג שלה. "כל בוקר לוקח לי להגיע ללימודים קרוב לשעתיים, אבל אני עדיין לא מוכנה לעזוב את האזור, כי אני מרגישה שזה הבית שלי", היא אומרת.
זה לא פשוט להיות שחקנית, יש יחסית מעט תפקידים על הרבה שחקנים, איך מתמודדים?
"בסופו של דבר, מי שעובד הכי קשה, הוא זה שמצליח, לא בהכרח מי שנולד עם כשרון. זה מקצוע שכל יום לומדים בו משהו חדש. מהצגה להצגה אתה לומד דברים חדשים ויורדים לך האסימונים שלא חשבת עליהם. ומה שכיף בלהיות שחקן זה שכל יום אתה עושה משהו אחר, כל יום אתה דמות אחרת ואף פעם לא עצמך".
יש לך מודל לחיקוי?
"אני חושבת שניקול קידמן. החלום שלי לשחק איתה ולהגיע למעמד שלה. הייתי רוצה לשחק בהוליווד. אנגלית זו שפה שאני מדברת ביום יום, לצד עברית. מאז שהייתי ילדה רוב הדברים שראיתי והושפעתי מהם היו סדרות וסרטים אמריקאים והחלום להשתתף במשהו כזה".
ההצגה עלתה ביום חמישי ותרוץ עד ה- 10/5.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
