“חניכה בתנועת נוער מר”צ עברה הטרדה מינית במהלך טיול של בית הספר. היא פנתה לצוות החינוכי ואמרו לה שזה בסך הכל היה מעשה קונדס של ילדים ושלא צריך לקחת את זה ברצינות”. כך מספרת, הללי שפנצר, תלמידת כיתה י”ב בתיכון הראשונים בהרצליה, חברה בנוער מר”צ ומובילת קמפיין ‘בטוחות בכיתות’. “בעצם האשימו אותה וניסו לצאת נגדה. היא התחילה במאבק ואז השעו אותה מבית הספר. במקרה אחר, חניכה אחרת בנוער מרצ עברה הטרדה מינית גופנית, לא מילולית, ברחוב, וכשהיא פנתה ליועצת היא ענתה לה שזה בגלל שהיא בחרה להיות לסבית, ושאם לא הייתה בוחרת בכך זה לא היה קורה לה”.
מתוך כ-180 עדויות של בני ובנות נוער מגילאי יסודי ועד תיכון, על הטרדות מיניות שחוו בבית ספר רק 56 התלוננו לצוות החינוכי, כך עולה מדו”ח שפרסם נוער מר”צ על הטרדות מיניות במערכת החינוך. מתוכן, רק 19 מסרו כי לדעתם קיבלו מענה וטיפול ראוי.
במכתב ששלחו נוער מר”צ לשר החינוך, נפתלי בנט צוין: “התמונה העולה מכל העדויות האלו מזעזעת. כשלושה מתוך ארבעה חוו הטרדה או נפגעו על רקע מיני בעבר שכלל לא דיווחו על המקרה לצוות האחראי, ומתוך אלו שכן פנו מעטים חשבו שהטיפול במקרה היה מספק. התמונה הכללית שעולה מצביעה על בעיה חמורה ועמוקה בטיפול בתלונות על אלימות מינית במערכת החינוך בישראל”.
מעבר למכתב ולדו”ח, יזמו בנוער מר”צ קמפיין ויראלי חדש בשם “בטוחות בכיתות”, בו נערות משתפות על מקרי תקיפה מינית שאירעו להן, ועל היעדר טיפול הולם וראוי בבתי הספר ובמסגרות החינוכיות.
“המטרה שלנו היא לגרום לשינוי פוליטי במערכת החינוך”, אומרת שפנצר, “להביא לחינוך מיני בגיל צעיר ולהביא לאכיפה גבוהה יותר וראויה של המקרים הללו. כרגע המצב הוא שהצוותים החינוכיים בבתי הספר פשוט מתעלמים מהפגיעות האלה. קורים המון מקרים שבית הספר מתעלם, מאשים את הנפגעת, או מעביר את הנפגעת בית ספר, וזה לא משהו שאמור לקרות. יש המון תלמידים שלא פונים לצוות החינוכי כי הם פוחדים מהתגובה שלהם”.
מה הפעולה הנדרשת לדעתך כדי לזעזע את המערכת?
“מעבר לזה ששלחנו מכתב לשר החינוך, למועצת התלמידים והנוער הארצית, אנחנו רוצות שיתחילו להעביר שיעורי חינוך מיני מגיל צעיר. אנחנו מאמינות כי על ידי חינוך מתאים ניתן יהיה לטפל בבעיה. אחת המטרות שלנו היא להפוך את הצוות החינוכי למקור לפניות, כי מה שקורה היום הוא שרוב הנפגעות לא פונות לצוות החינוכי כי הן פוחדות מהתגובה שלהם או לא חושבות שהם יכולים לעזור להן. צריך להכשיר את הצוות החינוכי כדי שיידע לטפל בבעיות כאלה, למשל שידעו מה להגיד, למי לפנות בעצמם לעזרה, ושלא יטאטאו את הבעיה מתחת לשטיח ובכך יחמירו את הפגיעה”.
מה לדעתך צריכים מורים ואנשי חינוך לעבור כדי שידעו לטפל נכון בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית?
“אני חושבת שצריך להעביר אותם הכשרות והשתלמויות, בעיקר ליועצות אבל גם למחנכים, ובהן ילמדו אותם איך להגיב ומה להגיד. כיום הם פשוט לא יודעים איך להגיב”.
בדו”ח שהוכן על ידי נוער מר”צ על הטרדות מיניות במערכת החינוך צוינו שני חוזרי מנכ”ל שהפיץ משרד החינוך, האחד ב-1999, וב-2015. שני חוזרי המנכ”ל עוסקים בהנחיית הצוותים החינוכיים כיצד להתנהל במקרה של פגיעה מינית כלפי תלמידים מצד מורים או תלמידים אחרים. “למרות שחוזרי המנכ”ל מציבים נהלים רבים, סעיפים ברורים והצעות להתמודדות עם התופעה, לא ברור איך אותם דברים נאכפים ומבוקרים”, נכתב בדו”ח של נוער מר”צ. “נראה שישנן כוונות להתמודדות עם הנושא, אך לא ברור איך הן עומדות במבחן המציאות”.
בדו”ח גם הוזכר מחקר משנת 2013 של מכון גיאוקרטוגרפיה בו נמצא כי אחת מתוך ארבע בנות ואחד מתוך חמישה בנים בגילאי 15-18 מוטרדים מינית בשטח בית הספר.
מה בעצם גרם לכם להעלות את הקמפיין ברשתות החברתיות? היה אירוע או מקרה ספציפי?
“התחלנו בגלל מקרה בו חניכה בנוער מר”צ מאזור המרכז הוטרדה מינית ולא טופלה כמו שצריך. היא פנתה אלינו, והבנו שמדובר בבעיה שדורשת טיפול יסודי וביחד התחלנו להקים את הפרויקט”.
האם ראיתן לנגד עיניכן את קמפיין MeToo העולמי?
“כן, לחלוטין כן. זה קמפיין שיצר רשת ביטחון כלל עולמית שאחריו אנשים כבר לא פחדו לדבר על מה שקרה להם. זה קמפיין שהעלה את נושא ההטרדות המיניות למודעות הציבורית ולדיון הציבורי, וזה מה שגרם לנו להתחיל עם הפרויקט”.
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: “המשרד מייחס חשיבות רבה לעיסוק בנושא מיניות ולמניעת פגיעה וניצול בקרב ילדים ובני נוער, ומעודד כל תלמידה ותלמיד שנפגעו להתלונן. יובהר שתכניות כישורי חיים, ובכלל זה איתור וזיהוי ילדים בסיכון, מיועדת לכלל התלמידים, בכל שלבי החינוך”.
רוצים להישאר מעודכנים?
היו דברים מעולם
עדויות של נערות שחוו תקיפה מינית בבית הספר או במסגרת חינוכית
ד’: “זה קרה לפני 10 שנים. קבוצת בנים מהשכבה מתחתיי כלאו אותי. כמה סגרו את הדלת ולא נתנו לאף אחד לפתוח והשאר סגרו עליי במעגל והתחילו לנסות להוריד לי את הבגדים ולגעת בי. צעקתי לעזרה וחברים שלי מבחוץ ניסו לפתוח את הדלת בכוח. במזל הם הצליחו לפרוץ את הדלת ולעזור לי לברוח. בית הספר המליץ שנגיש תלונה במשטרה. לא היה להם מה לעשות. השעו את הילד שהנהיג את הכל אך ורק ליום אחד. לעומת זאת, אני פיתחתי חרדות והפסקתי להגיע לבית הספר”.
י’: “הוטרדתי באופן סדרתי על ידי המדריך שלי. פניתי ליועץ בבית הספר שאמר שנוצר ביני לבין המורה קשר אבהי, שאין לשמועות שלי בסיס ושזאת המילה שלי נגד המילה שלו. הרגשתי מושפלת ושלא מאמינים לי. לא פעלו באף דרך נגדו. והוא המשיך ללמד כרגיל”.
נ’: “ילד בשכבה מעליי לא הפסיק לבקש ממני להרים חולצה ושנצא לדייט ולהגיד לי דברים מיניים. כשביקשתי שיפסיק, הוא קילל אותי ואיים לפגוע בי. השעו אותו מבית הספר ליום וזהו”.
ט’: “הוטרדתי מינית על ידי אדם זר ברחוב. פניתי ליועצת בבקשה לתמיכה רגשית. לתדהמתי, היא אמרה לי בגלל שבחרתי להיות לסבית, זה בכלל לא היה אמור לקרות לך’. אם בית הספר היה יודע כיצד להתמודד עם מקרים כאלה, ופועל בשיתוף פעולה יחד עם המרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, הייתי מקבלת את התמיכה הרגשית שהייתי צריכה”. - ט’, חיפה
מתוך דו"ח נוער מרצ
