מאז שהיא ילדה זוכרת חן שטרקמן את אהבתה לציור. בעקבות הטרדה מינית שעברה בצבא הציור הפך עבורה לתרפיה. ולאחרונה היא החלה למכור בפייסבוק את ציורה זאת לאחר שקיבלה תגובות נלהבות על כשרון הציור שלה.
שטרקמן (21) היא חיילת משוחררת שמתגוררת ברעננה עם הוריה, לאחר החוויה שעברה בזמן שירותה הצבאי היא הבינה שיש דבר אחדד בעולם שמצליח לגרום לה לשקט נפשי, הדבר הזה הוא ציור. בצה”ל שירתה שטרקמן כמפעילת האמרים בבסיס צאלים, שם היא הבינה שהציור הוא הרבה יותר מרק ציור עבורה. “בשבת הראשונה שסגרתי בצאלים עברתי הטרדה מינית באמצע שמירה בשבת”, היא מספרת, “הגבתי, בעטתי ודחפתי אותו ממני. אחרי שזה קרה חזרתי לחדר ובכיתי. רעדתי ונכנסתי להתקף חרדה. בבוקר ניסיתי לקום ולהגיד לעצמי שלא קרה כלום ולהמשיך הלאה. המשכתי בשלי ואז היה תרגיל בצפון שהייתי צריכה לעלות שוב על ההאמר ולא הייתי מסוגלת. ביקשתי מהקצינה שלי לא לעלות עליו ואמרתי לה שאני לא מסוגלת. ביקשתי להיות בהאמר חונך שיש בו קצינות. היא אמרה לי שהיא תשתדל, ממש התחננתי בפניה ובסוף גם סיפרתי לה שעברתי הטרדה מינית. היא שאלה אותי למה לא סיפרתי ועניתי שפחדתי שלא יאמינו לי. זו היה תקופה שיצאו הרבה כתבות על הטרדות של בנות בצבא ולהרבה מהן לא האמינו. המקרה גרם לי נזק וכל הזמן חשבתי מה עם לא הייתי עוצרת אותו ובועטת אותו. אני לא יודעת מאיפה קיבלתי את הכוחות. באותו היום המפקדת שלי דאגה לי והעלתה איתי עוד מישהי שעד היום אני בקשר איתה. היא הרגיעה אותי והייתה שם בשבילי. אחר כך ביקשתי לעבור בסיס. הועברתי לתל השומר ושם התחלתי לצייר. בהתחלה אלו היו ציורים מכוערים אבל אז ציירתי אריה. אני לא יודעת למה אני תמיד מציירת אריות. אני חושבת שזה פשוט משהו שמסמל את הכוח שלי. אחרי ההטרדה עברתי התקפי חרדה שלא הפסיקו, אבל אני מטפלת בעצמי ואני חושבת שהדבר שהכי עוזר לי זה הציור, אני מציירת ונכנסת לרוגע. אני מציירת מדחף פנימי. אח שלי מנגן בגיטרה ואנחנו יושבים ביחד כשהוא מנגן ואני שרה ומציירת, זה מביא לי השראה”.
צילום עזרא לוי
לפני מספר שבועות תכננה שטרקמן לצייר שקיעה. היא קנתה את הצבעים המתאימים אך כשהתיישבה לצייר יצא לה שוב אריה. “העליתי את הציור לפייסבוק וקיבלתי מאות לייקים, הייתי בשוק מעצמי”, היא מספרת, “פתאום אמרתי לעצמי שאני יכולה לעשות מזה משהו וזרמתי. על הציור הראשון קיבלתי מאות לייקים ומכרתי אותו בסוף. פתחתי עמוד עסקי בפייסבוק. כתבתי שאני בת 21 חיילת משוחררת מרעננה ושאני רוצה להתפרנס רק במה שאני אוהבת. שבא לי לקום בבוקר ולעשות את מה שאני אוהבת. זה נגע בהרבה אנשים, קיבלתי תגובות מדהימות, אנשים אמרו לי שהציורים נראים של בן אדם עם מלא רגש. וזה נכון, היה לי מלא רגש שהייתי צריכה לפרוק וזה פשוט יצא בלי לחשוב יותר מידי. מכרתי את האריה הראשון ואפילו הזמינו ממני עוד שתי אריות שמכרתי. אני לא עושה הזמנות מראש אבל אם אנשים רוצים לקנות ציור שכבר ציירתי אין לי בעיה לעשות עוד אחד. כל ציור שהעלית אחרי יום כבר מכרתי אותו, זה היה נורא מהיר”.
מי הקהל שקונה ממך את הציורים?
“הציור הראשון מכרתי לבחור שהגיע אלי מהפייסבוק. זה היה הזוי, הוא פשוט ראה את הציור שלי, כתב לי והגיע אלי הביתה עם אשתו. יש להם משאית שאיתה הם מטיילים בכל הארץ ושם הם תלו את האריה שהם קנו ממני. אני מתרגשת ברמות שיש להם את הציור שלי אצלם ובכלל שאנשים רוצים לתלות את הציורים שלי בבית שלהם”.
לרעננה הגיעה שטרקמן יחד עם משפחתה בגיל 13 מהרצליה. ואת מנהלת בית הספר אמי”ת רננים היא לא תשכח לעולם. “אמי”ת רננים הואא בית ספר מדהים וגם מגמת האומנות שהייתי בה היא מעולה. הייתה לי מנהלת שקראו לה אורית שמיר שהיא מלאך, ככה אני קוראת לה, המלאך שלי. אם לא היא אז לא הייתי מגיעה לאיפה שהגעתי מבחינת ציונים. היא כל כך האמינה בי שאני עד היום מודה לה על זה. רעננה היא עיר מעולה וברמה גבוהה, זה שונה ממה שהכרתי בתור ילדה בהרצליה, שם גדלתי בשכונה ואהבתי את זה. פה זה קצת חסר לי אבל למדתי להעריך את מה שרעננה מביאה”.
צילום: עזרא לוי
במשך הרבה שנים שטקרמן התנדבה בארגונים שונים וגם במכירת ציוריה היא לא מוותרת על הפן ההתנדבותי. את חלק מההכנסות של מכירות הציורים היא החליטה לתרום לילדים חולי סרטן. “יש לי חברה בבית ספר שהיא מתנדבת עם חולי סרטן וחניכה שלה נפטרה”, היא מספרת”, החלטתי לצייר ולתרום מההכנסות של הציור שלי לילדים חולי סרטן. אמרתי לעצמי שהקדוש ברוך הוא הביא לי מתנה אז אני גם רוצה להביא מתנה. אמרתי לו שאני אצייר ואתן חלק מהכסף לתרומה. אני רוצה לעשות טוב, אני מתנדבת כבר שמונה שנים מתנדבת במד”א אם היה אפשר להתנדב ולא לעבוד הייתי עושה את זה”.
איפה את רואה את עצמך בעתיד?
“אני רוצה לצייר ושזה ישתלב ביחד עם זה שאני אלך לבתי ספר וירצה לבנות לפני צבא על הטרדות מיניות. אני רוצה לעזור להן ולתת כלים ולהגיד להן שהן לא לבד ושיש דרכים להתמודד עם זה. אני רוצה לפתוח בית חם לבנות שעברו הטרדות שיוכלו לדבר בו ולשתף, וסתם לשבת לצייר ולרקוד. אני רוצה להשמיע את הקול שלי ואת הציורים שלי, לא אכפת לי מה אנשים אומרים, אני עושה את מה שאני אוהבת”.
