אייל דותן עם אביו ואמו
אייל דותן עם אביו ואמו

"לפעמים אני הולכת בבית ושומעת אותו קורא לי"

אמו של איש התקשורת אייל דותן ז”ל, שנפטר לפני קצת פחות משנה, משאירה לבנה כסא ריק ליד שולחן החג. “אין לי טיפת חג בלב”, היא אומרת

אייל דותן ז”ל, בן 48 במותו, עיתונאי ואיש תקשורת מרעננה, נלחם במחלת הסרטן במשך כשנתיים. לפני פחות משנה, ב־15 במאי 2017, הלך לעולמו והותיר אחריו זוג הורים – אתי ועקיבא דותן, ושלושה אחים, שיחגגו השנה לראשונה את ליל הסדר בלעדיו. “לצערי, צירוף המילים ‘לחגוג את ליל הסדר’ כבר לא רלוונטי. כבר אין חגיגה”, אומרת השבוע אמו של דותן, אתי. “כל השנים חגגנו את ליל הסדר אצלי בבית עם עשרות אנשים ובני הזוג, הילדים והנכדים. עמלתי ימים כלילות כי אני אוהבת לבשל ולארח. אבל אחרי מותו של אייל זה נפסק. אני לא מסוגלת לעשות את ליל הסדר בבית שלי כשאייל לא כאן, זה לא יקרה. מעבר לעובדה שאני שוקלת כיום 43 קילו בגלל כל הצער והמחלה, ואין לי כוחות לעמוד על הרגליים ולקבל אנשים. אם זה היה תלוי, בי לא היה לי סדר, אבל צריך להתחשב בילדים ובנכדים כי הם לא חטאו בכלום. לראשונה בחיי שאני לא מוכנה לחגוג את הסדר בבית שלי. לא מסוגלת לחשוב שאארח כאן ואייל שלי לא יהיה ואני משאירה לו כסא ריק ליד שולחן החג כי מבחינתי הוא כאן, אין מצב שלא. ואני אשב לי בחג סביב שולחן ערוך כשאין לי טיפת חג בלב, ורק אביט בכסא הריק של אייל שמחכה לו לשווא שיבוא, שיכנס הביתה בחולצת חג לבנה וחיוך, ושיחלק לכולם מתנות כפי שתמיד עשה בכל ליל סדר, ולצערי זה לא יקרה. לפעמים אני הולכת בבית ושומעת אותו קורא לי. כשאני מתקרבת לחדר שלו אני קולטת שהוא לא כאן ובכל זאת מחפשת אחריו ומקווה שאולי היום זה יקרה והוא יופיע ואני אגלה שהמוות שלו לא היה יותר מחלום בלהות”.

אתי היא היום בת 70. היא עבדה שנים כבונת מערכות למידה לסטודנטיות להוראה, ונהנתה בשנים האחרונות מהפנסיה והנכדים. הכל השתנה באוקטובר 2015 כשמחלת הסרטן התגלתה אצל דותן. “לפני שנה ותשעה חודשים אייל חש ברע ולא הפסיק להקיא”, היא מספרת, “הלכנו למיון במאיר ושם נאמר לנו שיש לאייל סרטן כליה גרורתי. כמעט התעלפנו מהשם הזה והמשמעות שלו. ככה התחיל כל מחול השדים ששינה את החיים שלנו. נסענו לתל השומר, שם אייל עבר ניתוח משולב של 15 שעות בנוכחות חמישה מנתחים, ובמשך עשרה חודשים הוא היה מוזן לתוך הוריד. תוך כמה חודשים אייל החייכן האופטימי, שעוזר לכולם ומאכיל נזקקים, הפך לשבר כלי שזקוק לעזרה וטיפול. תוך כמה חודשים הוא עבר מהדירה שלו שבאזור הפארק לבית שלנו, שם אבזרנו לו את החדר שלו בכל הציוד הנדרש וכל הזמן נדדנו בין בית החולים לבית שלנו”.

בני הזוג דותן טיפלו באייל 24 שעות ביממה, וקיוו שהמחלה תעבור ושאייל יחזור לפקוד את בתי הקפה של רעננה ולשוחח עם תושבים, שאת רבים מהם הכיר ולרבים מהם סייע. “בתקופה היותר טובה שלו הייתי לוקחת אותו להרצליה עם שמיכה וכרית ומושיבה אותו על ספסל כדי שיביט בים שהוא מאוד אהב. הוא היה כל כך חלש שלא היה יכול לעמוד והשיל קילוגרמים רבים ממשקל גופו. כל לילה הייתי בודקת איך הוא נושם, כי הסרטן כבר הגיע לריאות. בשלב מסוים הרגשנו שהרופאים כבר הרימו ידיים. ראיתי את זה בעיניים שלהם ובטון הדיבור אבל עדיין קיווינו לטוב.

“כאמא, את מנסה להדחיק שזה קורה לבן שלך ואת לא מאמינה שזה אמיתי. שבוע וחצי לפני שנפטר השארנו אותו לחצי שעה לבד וכשחזרנו הוא היה שרוע על הרצפה מדמם כי ניסה לעלות לבד לאמבטיה. הוא התחנן שלא נזמין אמבולנס כי הוא כבר היה מותש ורק רצה להיות בבית איתנו. כעבור שבוע ראיתי שהמצב הדרדר ולקחנו אמבולנס לבית החולים מאיר ומשם הוא כבר לא יצא בחיים. הוא נפטר ב־15 במאי 2017, בשעה 1:00 בלילה”.

אייל דותן

אייל דותן

במשך שנים חיפש דותן את האחת איתה יוכל להקים משפחה, חיפש ולא מצא. אולי כי היה בררן, אולי כי היה ביישן ואולי כי היה אולדסקול, מהמחזרים של פעם מלאי רומנטיקה ונטולי הסרקזם. “אייל לא מצא זוגיות כי הוא היה פדנט בצורה בלתי רגילה עם סטנדרטים גבוהים. הוא למשל לא היה יכול לסבול אישה שמעשנת. היא הייתה חייבת להיות נקייה, אסתטית, אינטליגנטית וטובת לב. הוא אמר לי פעמים רבות ‘אמא, אם אני לא אמצא מישהי שיהיה לי טוב איתה אני מעדיף להיות לבד’. היה לו אופי של הגברים מהדור הקודם, גברים רומנטים שיודעים לחזר אחרי בחורה, וזה אולי לא פעל לטובתו. הוא היה אומר לי שלצערו בחורות מעדיפות בחורים רעים שיזלזלו בהן, פושטקים כאלה שהן צריכות לרוץ אחריהם, והוא ילד טוב שאוהב להיות בבית, לא אוהב פאבים, לא כל כך מתאים לעידן של ימינו. מצד אחד אני מבינה אותו. מצד שני כואב לי הלב עליו, כי הוא היה יכול להיות אבא מושלם ונפלא וחבל לי שזה לא קרה וגם לא יקרה”.

אתי ובנה היו חברי נפש. הוא התייעץ איתה בכל תחומי החיים, בלבטים שהיו לו בנושאי קריירה וזוגיות. “דיברנו על הכל בלי מחסומים. אחד הדברים שהטרידו אותו היה לאבד אותנו. הוא אמר לי כמה שהוא קשור אלינו ואיך הוא יחיה בלעדינו ‘אמא, אני פוחד מהעתיד שאתם הגב שלי בחיים ולא רק חברים טובים, ואם לא תהיו איך אחיה?’. בסוף הוא עזב אותנו ואנחנו נותרנו בלעדיו. אייל פחד לאבד אותי ובסוף אני איבדתי אותו. השארתי את החדר שלו כפי שהיה, ויש תמונה גדולה שלו בסלון וכל בוקר אני מדברת איתו ומספרת לו מה היה, ושואלת אותו מתי יבוא. כל הזמן יש לי ייסורי מצפון שאולי לא טיפלתי בו מספיק טוב. ואני מחכה לתשובה. בא לי לענות לו שבאמת עשיתי הכל ולא עזבתי אותו לשנייה. הייתי אמורה לעבור ניתוח החלפת מפרק ירך שנשחקה כשהיה חולה, ודחיתי את הניתוח עד לאחר מותו. גם בעלי חלה בסרטן שמונה חודשים אחרי שאייל חלה. והנה, הגענו לליל הסדר הנורא הזה, ליל הסדר הראשון בלי אייל שלנו ואני חוששת מפני הכסא הריק שלו ורק מחכה שהוא יכנס לכאן ושהיום הזה כבר יחלוף כי החג רק מעצים את תחושת הכאב והחוסר”.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר