מפגש מקרי בין רכזת החינוך החברתי ורכזת המעורבות החברתית בתיכון אורט שפירא, פרלה אורטל, לבין רכזת המתנדבים של מעון בר דרור-בית אי"ל, רביד שטיינפרס ארמיאץ', הוליד קשר חם בין תלמידי התיכון לבין החוסים במעונות החברה. מערכת היחסים הזאת, שנמשכת מזה מספר שנים, הכוללת טיולים משותפים ופעילויות יצירה שעובדים עליהם שבועות ארוכים המוצגות בסופו של דבר לקהל, תגיע השנה לשיא עם הכנת יצירות בהשראת האמן קית' הרינג ואמנים נוספים שיוכנו במהלך חודש פברואר ויוצגו במרץ. רק השבוע, למשל, יצאו תלמידי כיתה יא' 1 (תלמידי אדריכלות ושוחרי האלקטרוניקה) יחד עם המחנכים שלהם לפעילות משותפת עם דיירי המעון בכפר סבא.
לבר דרור-בית אי"ל הוסטל בשכונת אליעזר בעיר ושלוחות נוספות ברחבי העיר, המאפשרות לתת פתרונות דיור שונים המותאמים לצרכיהם השונים של אנשים מוגבלים שכלית התפתחותית, מתוך תפיסת עולם פלורליסטית ואמונה כי יש לשלב ככל האפשר אותם בקהילה.
"כשפגשתי את רביד, ששימשה בתפקידה עד לפני פחות משבועיים, היא סיפרה על המצוקה של אנשים מבוגרים עם לקות שכלית התפתחותית", מספרת אורטל, "אמרתי לה שאני מוכנה להרים את הכפפה, שנעשה הכנה לתלמידים על המקום ונבדוק אילו פעילויות אנחנו יכולים לעשות יחד. זה התחיל עם כיתות יב' ו-יא', אז היו מפגשים חד פעמיים די מהוססים. אבל לפני כמה שנים כיתת החינוך שלי בשכבה י' אמרו לי שהם רוצים להופיע מול קהל. חשבתי למה לא להופיע בפניהם וזה נהדר. הבנתי שהרעיון הוא לפגוש אותם ולהסיר חסמים ופחדים בקרב התלמידים, ללמוד לתקשר ולראות שזה אפשרי ואז העלנו את הרף. יחד עם מגמת העיצוב בבית הספר עשינו דברים במשותף ואנחנו תורמים אותם יחד לקהילה. בשנה הראשונה התלמידים שלנו ציירו איתם את הדיוקנאות של עצמם וזה הוצג בבית הקפה של הפארק בהצלחה גדולה. שנה אחר כך קישטנו עציצים יפים ותרמנו אותם, ובשנה שעברה הכנו תיקי ספר לילדים. השנה בפברואר אנחנו מתכננים לעשות יצירות של אמנים – כמו האמן קית' הרינג, וכל קבוצה תייצר דמות מחומר. אם זה יראה מוצלח נציג את זה בחזית בית הספר".
כמה זמן לוקח לעבוד על זה?
"אלו מפגשים בקבוצות קטנות, אותם ילדים עם אותם אנשים, שנמשכים כחודש או חודש וחצי. ארבעה או חמישה מפגשים שמייצרים משהו יחד וכך התקשורת והשיח מעמיקים יותר. בכל מקרה, זה לא מסתיים כאן. יש למעון ימי טיול שנתי שבו הם מקבלים אוטובוס ומתאפשר להם לצאת החוצה אל העולם – מה שאין להם ביום יום. לפני שלוש שנים זו הייתה הפעם הראשונה שלקחתי כיתה שלמה ויצאנו איתם לסיור בפארק הירקון עם כסאות גלגלים, ומאז כל שנה אנחנו מלווים אותם בטיולים מאז. אני לא מוותרת על זה. ברור שללא התלמידים אין להם אפשרות להוציא אותם ליום שלם של פעילות עם כסאות גלגלים. היו שנים שאנשים פשוט לא יצאו מהמעון באופן הזה".
מה זה עושה אצל הילדים?
"רביד תמיד עשתה אחרי כל פגישה מעין מפגש עיבוד שבו כל ילד מספר עכשיו איפה הוא נמצא בעולם הרגשות שלו ומה הוא לוקח אתו מהמפגש עם הדיירים. לחלק מהילדים זה באמת קשה לראות מישהו במצב שהוא מאוד זר לו, ויש בו משהו של פחד. אבל זה מתפתח לחמלה, קבלה ורוך. זה מגיע למקום של חסד ועשיית טוב. נכון שלא אצל כולם זה עובד, אבל אצל חלק ניכר מהילדים זה יוצר שינוי משמעותי והם מבחינים בין מה שהם חשבו לפני ומה הם חושבים ומרגישים עכשיו. אגב, גם לצד השני זה משמעותי מאוד, יש להם עם מי לדבר, עם מי לעשות שמח. ויותר מזה, הקשר בחלק מהמקרים הופך להיות משמעותי יותר כאשר חלק מהתלמידים בוחרים להתנדב באופן קבוע במקום מתוך ההיכרות שאנחנו יצרנו. אני בהחלט רואה ערך לחשיפה הזאת, לבדיקה העצמית ולאופן שבו אנחנו מאתגרים את עצמנו בעולם שלנו".
