סלינה שטיינפלד, בת 86, מחיפה
מצב משפחתי: אלמנה, אמא לשלושה ילדים – בת ושני בנים. סבתא לשבעה נכדים ולשני נינים".
הסיפור שלי: "אני ילידת יאשי שברומניה, משנת 1935. עברתי את הפוגרום בגיל חמש וחצי, עם אבא, אמא, אחי הקטן וסבתי. את הנשים והילדים שלחו הביתה ואת הגברים העלו על רכבת המוות, אבי היה ביניהם. מרכבת מלאה של 130-120 איש הוא היחיד שנשאר בחיים. ברכבת הוא מצא את הבן של השכנים והוא דאג להציל אותו. הרכבת נסעה הלוך וחזור במשך 11 יום עד שאנשים מתו. הורידו אותם בסוף הדרך בעירייה קלראש שם הם היו שישה שבועות במחנה. אז שלחו אותו הביתה ובבית העבירו אותו לעבודת פרך שכללו עינויים", היא מספרת. "בשנת 1948 הגעתי לישראל, אחרי שבמשך שנה שלמה היינו בדרך, דרך ארוכה וקשה. היינו בסירת דייגים 850 איש וסבלנו מסערה מאוד גדולה. כשהגענו לכרתים ירד אלינו הקפטן של הסירה ואמר: 'אתם אנשים של אלוהים, אתם יודעים להתפלל ותתפללו חזק ורק אתם יכולים לעזור'. הוא הנהיג את האונייה בין הסלעים, היינו שם שלושה ימים עד שהים נרגע".
מה היית רוצה לאחל?
"אני רוצה למסור לעולם כולו לא לשמוע זיקוקים של מלחמה לעולם. שיהיה רק טוב ונמשיך לחיות בשלום עם כולם".
