המונח "דקדנס" (לטינית) פירושו: שקיעה, ניוון. השימוש המקורי במונח היה לשם תיאור שקיעתה של האימפריה הרומית, וברבות השנים הפך השימוש במילה זו, על דרך ההשאלה, לתיאור שקיעתן של אימפריות שונות וחברות. החל מאמצע המאה ה-19 החלו לדבר על "דקדנס" כעל תהליך אותו עוברת החברה האירופית שעברה את שלב הבשלות – "התקופה היפה", והגיעה לשלב הריקבון (ויקיפדיה).
למה אני פותחת במונח "דקדנס"? כי זה מה שחלף לי בראש כשצפיתי, בבחילה עזה, בריקבון שעלה מההקלטה של בנו של ראש הממשלה וחבריו.
אני רוצה לענות לכמה מהתגובות, המבחילות לא פחות מהמקור, שבאו לגונן על הפסול המוחלט הזה. ראשית, זו לא "משובת נעורים". מדובר בגבר צעיר בן עשרים ושש-שבע שאמור בגילו כבר להתקיים בזכות עצמו ועמל כפיו, ולהיות אזרח מועיל ויצרני. בגילו, רובנו כבר מעוגנים היטב לתוך מסלול יצרני כזה, ומפרנסים את עצמנו בכבוד. מעטים מאוד, בשוליים המושחתים והרקובים של החברה, חיים כטפילים על חשבון הכיס הציבורי ממניעים שאין בהם מוחלשות או מוגבלות, אלא מבחירה פגומה מוסרית. יש ביניהם מי שלכאורה תורתם אומנותם, ויש ביניהם טיפוסים שחיים בתחושה שהכיס הציבורי שייך לאבא שלהם. תכלס, את המסר הזה הם קיבלו מאותו אבא. זה לא הופך אותם ללא-אשמים. בגיל עשרים ושש, יש להם את היכולת לבחור לעצמם חיים.
העניין השני, הוא המונח "שיח שיכורים". ובכן, שנים רבות (בעבר הרחוק, לפני שנולדו ילדיי, כשעדיין ניהלתי קריירה בינלאומית והסתובבתי בין בירות העולם), הייתי מה שמכונה בסלנג "בליינית". כלומר, יצאתי הרבה לטובים והמפורסמים במועדוני העולם המערבי, ופגשתי שיכורים. הו, כמה שפגשתי. כבר אז, היה לי ברור, שהפתגם "נכנס יין יצא סוד", עמוק ממילותיו בלבד. מה שיוצא מאדם בשכרותו/ה, הוא בדיוק אותו עולם תוכן שנמצא שם כשהוא/היא פיכח/ת. מי שמבזה נשים בשכרותו, למשל, מבטא את תמונת העולם הפנימית של עצמו ואת יחסו לנשים ללא קשר לאחוז האלכוהול בדם. היין לא מייצר אדם "אחר/ת". הוא מביא לידי ביטוי את האדם שנמצא/ת של כל הזמן, רק משחרר מעצורים וחסמים ומאפשר לו/ה להתבטא. כנ"ל להתהדרות באותו ספסור משפחתי בכספי ונכסי ציבור.
רוצים להישאר מעודכנים?
ככל שלא ברור לי איך כל המסנגרים על נתניהו ג'וניור והוריו, יכולים להביט לעצמם בעניים, עוד פחות ברור לי העיסוק ב"האם נרכשה הקלטת או נמסרה לכתב בחינם". זה באמת משנה? הרי איש לא מכחיש/ה את אמינותה. היא גם מעלה שאלות קשות אחרות. למשל, לגבי המאבטחים. יש טקסט אחד בקלטת, בו מדבר מימן הצעיר, בנו של זכיין הגז של כולנו, על חשפנית שנישק, והמאבטח עונה: "ראיתי שהיא דחפה אותך כל הזמן, זה מה שראיתי". משמעות הדיאלוג הקטן הזה, הוא תקיפה מינית ומעשה מגונה. האם על המאבטח לעצור מעשה כזה או לדווח עליו? מסתבר שלא. חוק אבטחת אישים אוסר עליו לדווח אלא על אונס או רצח. המאבטח גם אינו מוגן בחקיקה אחרת. היינו – חשיפתו בכורח מעסיקיו ובעל כורחו לתכנים מיניים, שהיא עבירה פלילית על פי החוק למניעת הטרדה מינית, אינה מזכה אותו בהגנה הבסיסית ביותר שמעניק החוק לכל אדם אחר/ת. חוק אבטחת אישים, מייצר כאן, בחוסר שקיפות מזעזע, כר פורה לצמיחת העובש האנושי והריקבון, הכלולים במונח "דקדנס", איתו פתחתי את הטור. אלו, הודגמו יפה בקלטת.
אחת החשפניות התראיינה השבוע ומסרה שמדובר בלקוח קבוע. מועדוני חשפנות הם חלק מתעשיית הסחר והאינוס של נשים, שהיא השנייה בגדלה לתעשיות הסמים והנשק, שגם הן קשורות ביניהן. בכל מקום בו יש שחיתות שלטונית, יש יחס כזה לנשים. לשכת ראש הממשלה, עם סיפורי נתן אשל המצלם והמציץ (והמורשע), והיעדרן הכמעט מוחלט של נושאות תפקידים בה, מדגימה יפה את הקשר בין הדברים. הגיע הזמן לנקות את מסדרונות השלטון מכל אלו, ויפה שעה אחת קודם. זה לא שמאל או ימין, זה אתיקה ומוסר.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
