פה ושם יוצא לי לשמש באהבה כנהגת לאמא שלי, לאירועים שונים. השבוע, היה זה כנס הבחירות של תומכי עמר בר-לב לראשות העבודה. גילוי נאות: גם אני חברת מפלגה וגם אני אצביע ב־4 ביולי, בבחירות לראשות המפלגה. מאז שניתנה לי זכות הצבעה, לפני המון שנים, אני חשה סוג של חרדת קודש מול המעמד הזה, שבו כאזרחית, אני קובעת את גורלי. לא, לא בציניות, ברצינות. ותמיד מתקיימת ברגע הזה הדילמה בין ההצבעה הערכית להצבעה הפונקציונלית. בין מי שמייצג/ת את ערכיי, לבין מי שיכול/ה לנהל את הזירה באופן מקורב או דומה בחלקו לערכיי.
בהתבוננות על ערכי העבודה, במנותק ממי שהתיימרו לאורך השנים לייצג אותם אולם פעלו אחרת, יש שם הכל: שוויון, זכויות אדם, סוציאל דמוקרטיה, ערבות המדינה לאזרחיה, חופש דת, חופש ביטוי, חופש תנועה, זכויות עובדות/ים, הזכות לביטחון, שלום, סדר עדיפויות חברתי. לעומת סט הערכים היפה הזה, נגעיה של השלטון והחברה הישראלית היום, הם נגעים של שחיתות שלטונית, קשרי הון שלטון, לובי פוליטי חזק להעמקת הכיבוש והנצחת הסכסוך הישראלי פלסטיני, לטובת בעלי הון, לטובת כלכלה קפיטליסטית, לטובת אינטרסים זרים, לטובת הדתה, פעולות פוליטיות וחברתיות להסגת זכויות נשים ושוויון מגדרי לאחור, ניסיונות השתלטות של בעלי תפיסת עולם ימנית ודתית קיצונית על הצבא, המשפט והחברה האזרחית, ורדיפה פוליטית ההולכת ומתגברת של מתנגדי/ות השלטון ושל השכבות החלשות.
בבחירות במפלגת העבודה, יש שמונה מועמדים. שבעה גברים ואישה. חמישה מהגברים הוגדרו “המועמדים המובילים”. הם, ועוד אחד חסר כל ערך אלקטורלי, שהוכרז ככזה אולי בשל עברו הצבאי, ופרש. ישבתי שם, בכנס הבחירות, ובעודי ממתינה לאמי התבוננתי בקהל, וסידרתי לעצמי את המחשבות. הניסיונות הבלתי נלאים של לפחות ארבעה מתוך חמשת ה”מובילים”, להתאים את עצמם לרוח ואווירת השלטון כדי להציע אלטרנטיבה, נראתה לי שם, למול הקהל הערכי הצנוע ונטול העסקנים שגדש את האולם, גרוטסקית. אחד התגלח על כיס הציבור כמנכ”ל חברה ציבורית, ועוד אחד הפריט לדעת את שירותי הרווחה ושמר על “נתניהו מאוחדת”. שלישי דילג באופורטוניזם ממפלגה למפלגה וסחב ארגזים, ורביעי חתך את הקופון של הלייף לכיס של עצמו ומאז בעיקר קילל והתרברב וצעק והשתולל. לעומתם, זה שבכנס שלו נכחתי, היה למשל ממקימי “אחריי”, לאחר שירות כמפקד סיירת מטכ”ל, המשיך לשירות הציבור ולא לדירקטוריונים מפנקי-כיס, ועשה הבדל ממשי בחברה הישראלית.
אבל הוא לא לבד. אני אישית, חסידת ההצבעה המגדרית. במרוץ הזה, יש רק אישה אחת. דינה דיין. אישה, מזרחית, חרדית, סוציאליסטית מהפריפריה. המסרים שהיא מציגה, תואמים 1:1 לערכי העבודה. אולי לכן, היא חוטפת ריקושטים קשים בשטח: ממי להיפרד ממנעמי ההגמוניה, ממי שלא רוצות/ים שימרחו להם/ן בפרצוף את הדיסוננס בין ערכי העבודה לפעולות האנטי חברתיות בשטח. אישה אמיצה, בעלת חוט שדרה מפלדה וערכים יצוקים בסלע. לצידה בקטגוריית ה”חסרי סיכוי”, יש שני מתמודדים מהשטח – פרופ’ אבנר בן זקן והוד קרובי. את בן זקן אני מכירה, הוא ודינה דיין דומים בעיני בתפיסה הערכית והמעשית שלהם.
בזמן שתרבות הקומבינות הפוליטיות גורמת להרבה אנשים טובים לתמוך במי שמייצגים קפיטליזם, הפרטות, אגרסיה פוליטית, חיזוק מגמות ימין מדיניות, כלכליות וחברתיות (כי בעידן הריאליטי, כולם מחפשים “כריזמה”, בלי שיהיה להם מושג ירוק מה זה אומר), יש שם בשטח גם מנהיגי “לייבור” (עבודה) אמיתיים. אז אשאל את שאלתה של דינה דיין בסרטון הראשון שהפיצה: מי אתם/ן רוצים/ות שינהיג אתכם? קומבינטור פוליטי, או מנהיג ערכי? שאלת מיליון הדולר. אני בוחרת בערכים.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
