אני יכולה לצייר בדמיוני ישיבת מערכת בדיונית, בה העורכ/ת עוברת בנרגנות על החומרים, ורוטנ/ת: תביאו לי משהו מעניין, משהו עם התמכרויות, משהו מהצד העסיסי של הפערים החברתיים, משהו שיביא מלא תגובות ויתפוס כותרות….אה…ריטלין! כי חוץ מכישורי עריכה בינוניים מינוס וכישורים עיתונאיים מוטלים בספק, אני לא מוצאת שום סיבה לחזרתיות הרדודה והמשמימה הזו, כל שנה באוגוסט, על גבב "החדשות האלטרנטיביות" לגבי הריטלין, שעיקר תרומתם לחברה הישראלית היא לשכנע הורים שניזונים מכותרות, למנוע מילדיהם (ולעתים מעצמם) טיפול מציל חיים. כזה שעושה את ההבדל בין חיים מספקים של מיצוי עצמי מיטבי, לחיים של תסכול ותת השגיות.
נתחיל מה"שערוריה" של שיעור המאובחנים. ההבדל בין 1974 (השנה בה עליתי לתיכון) ל־2017, הוא במודעות להפרעות קשב וריכוז, והנגישות לאבחון וטיפול. מה שלא היה אז – יש היום. תגידו תודה ותשתקו. ההיצמדות הזו לסוג של נוסטלגיה מזויפת, כמיהה צדקנית לעולם של פעם, שהיה רע לתפארת, היא מתכונותיו הגרועות של המין האנושי.
יש בעיה אחרת בסיפור הזה, והיא עלויות האבחון. במקום לתקוף את "הישובים המבוססים" וליצור מצג שווא כאילו "קונים אבחונים" שלא לצורך, תשקיעו את הזעם הקדוש הזה בממשלה ובשר החינוך, שאינם מנגישים את האבחונים לאוכלוסיות שמתקשות לשלם עליהם. אלפי שקלים לאבחון, זו שערורייה. אבל מה כבר אפשר לצפות ממשרד חינוך, שמכשיר שרצים רבים כל כך של הטיה על בסיס יכולת כלכלית?
אילוסטרציה של הפרעת קשב וריכוז. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE
נעבור לאגדות אורבניות כמו "המורים/ות רוצות/ים שקט" ולכן "דוחפות/ים ריטלין". אין יותר התלהמות ושנאת חינם (למורות/ים) מזה. תתחילו ממתן גיבוי למורות ולמורים, כשהם באים להנחיל משמעת והתנהגות טובה. נראה שהבעיה המרכזית ברעש בכיתות, היא ההתערבות הבוטה ושוברת הסמכות של רבים מההורים. תשאלו את עצמכם/ן, איך עזרתם/ן לבית הספר להכיל את הילד/ה שלכם//ן? איך אתם מתנהגים/ות למורה שלו? האם אתם מכבדים את כללי בית הספר ואת סמכות המורה? איך אתם מתווכים בין הילד לקשייו ובין הקשיים הללו לצוות ביה"ס?
המורים/ות לא "דוחפים" שום תרופה. ריטלין ניתן במרשם רק לאחר אבחון ועל ידי נוירולוג/ית או פסיכיאטר/ית ילדים, שקבעו שזה מה שיעזור לילד/ה, ובכפוף למעקב רפואי. זה בהחלט מתפקיד המורה ואף מחובתו/ה, להציע להורים לקחת ילד/ה לאבחון, אם המורה מזהה בעיה. והיה ואתם חושבים אחרת – תסבירו. נהלו שיחה. מעבר לכך, אבחון פסיכודידקטי לא הרס אף ילד/ה. אי הכרה בבעיה סובייקטיבית של הילד/ה שלכם/ן וסירוב עקבי ולעיתים אגרסיבי של הורים לאבחונים – כן. תחליטו איזה סוג של הורים אתם/ן רוצים/ות להיות.
גם החשיבה הפנטסטית שמאשימה את "המערכת" שאינה מגמישה את הכללים, היא בעיני אי לקיחת אחריות הורית ותו-לא. זו המערכת. רוצים לשנות ולפתח בה דברים? צרפו את עצמכם/ן לוועד הבית ספרי. רוצים דווקא לשפוך את התינוק עם המים? לכו בבקשה ותעשו את זה בכל מיני מסגרות אלטרנטיביות, שתכלס – לא בהכרח מקנות לילדים כישורי הישרדות כמבוגרים, ותעזבו אותנו במנוחה. זה לא המערכת, זה לא הריטלין, זה אתם/ן.
לגבי האבחונים, אני מציעה גם להורים לבדוק אם יש להם/ן הפרעת קשב. האבחנה משחררת משנים של נטל רגשי כבד, הנגזר מהמאמץ לג'נגל חיים מורכבים עם כמות קטנה מדי של דופמין במוח. זה לא אומר שאי אפשר, אלא שהמחיר הרגשי והאנרגטי – גבוה. במקום לדרוש אותו גם מהילדים, בגלל ש"אם אני הצלחתי אז גם הוא/היא יכול/ה" – שחררו במכה אחת גם אתכם/ן וגם אותם/ן מן הנטל.
ואחרון חביב: ריטלין לא ממכר, רוב תופעות הלוואי נובעות מסוג או מינון שגוי ומהורים שעסוקים בלקטר על הריטלין במקום להפוך למומחים בו, תשקיעו באסטרטגיות למידה והדרכה התנהגותית ולימודית, שיאפשרו לילדים לנצל את חלון הקשב שמעניק הכדור לרכישת מיומנויות שקשה לרכוש בלעדיו, והעלייה בשיעור המרשמים בארץ נובעת מכך, שהרבה מבוגרים החלו לעבור אבחונים ולקבל ריטלין.
וזכרו, שהפרעת קשב נוגעת לכל תחומי החיים ומשפיעה רבות על מערכות יחסים חברתיות. אמרה לי על כך פעם אישה, גרושה ואם לארבעה ילדים: אם הגרוש שלי היה מקבל ריטלין לפני הגירושין ולא אחריהם, עוד היינו היום ביחד.
