"על הסקאלה שבין רזה לשמנה את נמצאת בחלק העליון של הרזה", אמר לי פעם בחור שיצאתי איתו. "מה הכוונה בחלק העליון?" שאלתי אותו. "את קרובה ללהיות שמנה אבל לא שמנה בכלל", הוא ענה בהתפתלות כמי שהבין שנכנס לבור עמוק שאין ממנו יציאה. והוא לא האשם היחידי בסיפור, זו אני ששאלתי אותו אם אני רזה. וזו אני ששאלתי אותו אם הוא ימשיך לחבב אותי אילו אעלה חמישה קילו. וזו בעיקר אני שעולה בכל בוקר על המשקל שנמצא למרגלות ארון הבגדים שלי כדי לראות אם סטיתי במאה גרם ממשקלי הנוכחי.
לירז אסייג צילום פזית עוז
הכול התחיל בהיריון כשעליתי 20 קילו . בערך שנה אחרי הלידה עשיתי דיאטה וירדתי את המשקל העודף, אבל סימני המתיחה של ההיריון וסימני ההשמנה שנצרבו לי במוח הכנוע שלי לא ירדו לעולם והם אלו שהפכו אותי לזו ששואלת כל אדם שאני פוגשת האם השמנתי.
השבוע מתקיים שבוע האופנה לנשים במידות גדולות בקניון ארנה בהרצליה. ואני, אני רואה את הדוגמניות שיצעדו על המסלול ואני קצת מקנאה. מקנאה בהשלמה, מקנאה ביכולת לחשוף את גופן כמו שהוא ובעיקר מקנאה כשאני קוראת עוד כתבה עם דוגמנית למידות גדולות שאומרת שאין לה שום בעיה לאכול המבורגר. כי כשאני טורפת את אותו המבורגר אני מסתכלת לפחות חמש פעמים בשעה על הבטן שלי לראות אם כבר רואים עליה את מה שאכלתי.
אני נכנעתי לתכתיבים, אני נכנעתי לאיך שהעולם רוצה שנשים יראו. נכנעתי למגזיני האופנה, לעמודי האינסטגרם של דוגמניות, למסלולי התצוגות ולבחורות הצעירות בחוף הים. אני רואה אותן ואני רוצה להיראות כמוהן והרגע הזה בו אני מבינה שאני כבר בת 35, אמא לילד בן שמונה, ואני אף פעם לא אראה כמוהן הוא רגע קשה עבורי. ואת הרגע הזה, עלי, ועל כל אישה בעולם הזה לסלק ממוחה. אני אכתוב אותן כאן ואנסה להכניס את המילים האלו עמוק לראש שלי: אני יפה איך שאני.
עכשיו אני רק צריכה להאמין בזה.
