פסח הוא זמן מצוין לדון בבושה. כמו יום כיפור, גם חג הפסח משמש עבור חלקים הולכים ומתרחבים בציבור קרדום לחפור בו על מנת לכפות את דרכם ותפיסות עולמם על הציבור, באובדן בושה מוחלט. אותה בושה, שחז"ל קבעו לגביה: "בושת פנים לגן עדן", כלומר, יש צורך במידה של בושה כי אובדן רגש הבושה מביא אדם להתנהגות סוציומטית ופוגענית כלפי החברה בה הוא/היא חיה. לכן, מי שמסוגל/ת לחוש בושה – מקומו/ה בגן עדן.
תפיסת עולם קפיטליסטית (ויותר מכך – קפיטליסטית-חזירית, הפושה במקומותינו) ומשיחית-לאומנית (כנ"ל), ובמיוחד השילוב ביניהן, מבטלת את הבושה. אלו תפיסות עולם הכופרות בערבות ההדדית החברתית ומציבות את החמדנות הנרקסיסטית חסרת הגבולות כערך גבוה מזה של כבוד האדם או זכויותיו/ה. מבחינתם/ן, זו חולשה ובושה לחוש בושה. למה? כי הבושה, שהיא אחד המנגנונים החשובים ביותר לבניית סרגל ערכים אתי, מוסרי וערכי, ולשימורו, מחלישה בעיניהם את פרקטיקות ה"כל ד'אלים גבר", המאפיינות אותם ומאפשרות להם/ן להשיג בכוח את מה שהם/ן רוצים/ות.
אחד המגדירים החשובים ביותר לכוח, היא היכולת של בעל/ת הכוח לרסן אותו. כוח לא מרוסן, הוא בריונות. אין בו עוצמה, והוא מקרין חולשה, עבריינות ועליבות. הבריונ/ית יצעק ביומרה תוקפנית: "תתבייש/י!". אמירת הפטריוט/ית, הסולידרי/ת, האזרח/ית הנאמנ/ה והאכפתי/ת: "אני מתבייש/ת".
ריסון עצמי הוא גם מהפרמטרים החשובים ביותר לניבוי הצלחה, מימוש עצמי וצמיחה. הוא מורכב ממספר מיומנויות, כשאחת החשובות בהן היא הבושה. מי שמסוגל/ת לחוש אותה, משמע שאכפת לו/ה מהחברה בה הוא או היא חי/ה: מחברה עם נורמות ערכיות וסולידריות גבוהות, חברה מגובשת, שערבות הדדית היא סוד עצמתה. זה קצת מזכיר את הגישה הבובריאנית, לפיה יש שלושה בכל מערכת יחסים: שניים, והמרחב שביניהם/ן. על כל אחד מהם/ן לפעול למען ערכי והתנהלות המרחב המשותף, על מנת שלשניהם/ן יהיה בו טוב. ככה, ניצחנו אגב בעבר את מי שבאו עלינו לכלותינו: ברוח ובאתיקה, באחדות שסודה הוא חיבור דרך המשותף, עם הרבה כבוד גם להבדלים בינינו.
קראתי על אחד, פרופסור ריצ'רד שוודר, מומחה למוסר ואנתרופולוגיה ואחד מחוקרי התרבות המובילים בעולם, שטען כי גינוי הבושה, המאפיין את התרבות הקפיטליסטית, עשוי להיות קשור לעלייה בשיעור הסובלים מהפרעות חרדה בעולם, שכן הן שייכות למנגנון נפשי דומה. "ייתכן שהבושה מפני הפגנת בושה, הופכת עם הזמן לרעילה נפשית", הוא אומר.
בשורה התחתונה, מי שלא חש/ה בושה, או שרואה ברגשות בושה חולשה ובגידה, הם בעצם מיצגיה של בריונות לא מרוסנת, לא סולידרית, חסרת אכפתיות לחברה ולעם ולמדינה בה הם חיים. כמו למשל זו של מי שמנסים ומנסות כעת בממשלת ישראל לחרב את הממלכתיות, כדי לפאר את עצמם ולשרת את מנגנון הכוח הסקטוריאלי הצר ממנו הם ניזונים באופן אישי. הצלחת מחיקת הבושה תהיה ניצחון פירוס שיפיל את התקרה על כולנו. זו תשתית מצוינת לסוציופטיה, להיעדר חמלה ואמפטיה, להסרת רסנים והתאכזרות לזולת.
למשל, התפרסמה השבוע כתבה בחדשות 2, על "כלבי הכבל" בהיאחזויות בשטחים הכבושים. התעללות כזו בבעלי חיים, מתאפשרת רק בהיעדר בושה. כי הבושה היא כלב השמירה הפנימי וההומניסטי של כל אדם, ששומר על כך שאכן נישאר בני/ות אדם ("מענטש", כפי שנהגה סבתי לומר באידיש). זו גם מהותה של היהדות, שהמבזים הבושה מדברים לכאורה בשמה: "ואהבת לרעך כמוך".
רוצים להישאר מעודכנים?
פטריוטים אמתיים, יחתרו לשיפור מתמיד בעמידתנו ברף המוסרי הגבוה ביותר, יחושו מחוייבים/ות לתדמית ארצם/ן ועמם/ן, ויחושו בושה כשיחשדו שהידרדרנו משם מכל סיבה שהיא. היא הסימן לכך, שלא אבדנו את המוסר היהודי והאוניברסלי שלנו, היא הסימן לכך ש"מותר האדם מן הבהמה". שיש דברים שפשוט לא עושים אחד/ת לשני/ה ו/או לכל אדם באשר הוא/היא אדם, ולא צריך חוק או תורה או מנהיג/ה או שופט/ת כדי לדעת את זה.
הלוואי שיותר ויותר א/נשים, יראו ביכולת לחוש בושה, בסיס לפטריוטיות והגדרה עצמית, אישית ולאומית. זה היה ככה פעם, ואבד לנו בשנים של הנהגה רעילה, חרדתית ומרעילה. כשהבושה תשוב להיות לגיטימית, לא נצטרך אנחנו לדון יותר בלגיטימיות שלנו, או של מעשה ממעשינו. היא תהיה הרפואה המונעת לרבים מהחוליים החברתיים שלנו. עד אז, תודה למי שעוד מסוגלים/ות לחוש בושה. אתם/ן תקוותנו, כחברה, כעם וכמדינה.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
