אחת משמורות הטבע החברתיות שעוד נותרו כאן, במקום בו הוחלף ריח הפרדסים במגדלים ופקקי תנועה, הוא המתחם של בית ברל. עשר דקות נסיעה מכל מקום באזור השרון, ואתם/ן נכנסים/ות למסע בזמן, אל מחוזות התום האידיאולוגי של פעם, בין בתי הסוכנות הקטנים, האקליפטוסים ושלטי הכוונה עם שמות של פרחים ועצים ואידיאות נשכחות. כבר כמעט שלוש שנים, שאני פוקדת את המקום מדי שבוע, ולא נלאית ממנו.
ככה, הגעתי גם, בהפסקה בין שני שעורים, אל גן "יד ביד" – הגן הדו-לשוני. תאמתי את הביקור הזה מראש, על מנת שתינתן לי ולחברתי ללימודים נורה (פלסטינית ירושלמית) ההזדמנות לראות את הפלא בהתגלמותו, בייחוד בעידן שבו הגזענות זוקפת ראש ומנסה למנוע את הדבר הכי טבעי ונכון שיש: קבוצת ילדות וילדים מדברים/ות ומשחקים/ות יחד בשתי השפות, ערבית ועברית, עם גננות משני הלאומים, מבלי שהשמיים יפלו וזהותו/ה הלאומית של מאן דהו תתנפץ לרסיסים. זו לא סיסמה של "דו קיום", זה קיום משותף. המסר שעולה מהחצר הפשוטה, בה משחקים הילדות והילדים בחול עם סירים ומחבתות וקערות וכפות בישול וצעצועים מן הטבע, הוא מסר של סובלנות וסביבה פלורליסטית ומכילה. הילדות/ים הללו לא זקוקות/ים לזכייה באירוויזיון כדי למחזר סיסמאות של "קבלת השונה". מבחינתן/ם, אין דבר כזה "שונה". במרחב שבו הן/ם חיות/ים, יש מקום ומרחב ביטוי לכולם.
נלך רגע למאקרו: באופן אישי, לא הייתי מעולם חסידת החינוך הפרטי, המייצר חלוקה מעמדית ברורה ומנתק את הקשר בין קבוצות האוכלוסייה. הוא גם פוגע אנושות בחינוך הציבורי, מה שפוגע בחינוך, מה שבטווח הבינוני והארוך פוגע בכולנו. לשלוח ילד/ה לחינוך פרטי, דומה בעיני להימנעות מחיסונים: יצירת העדפה פוגענית, מתוך ראייה צרה מאוד של המציאות. המערכת הציבורית חולה? כנסו והבריאו אותה. לאורך השנים הייתי מעורבת במערכת החינוך של ילדיי, ואני יכולה להעיד שזה עובד.
מה שכן, ראוי וחשוב שמערכת החינוך הציבורית תדע להכיל זרמים ייחודיים, ולהטמיע אותם לתוכה. חשוב שיהיה בית ספר ממלכתי דמוקרטי וממלכתי אנתרופוסופי וממלכתי סאדברי וממלכתי מונטסורי, וכן – גם ממלכתי דו-לשוני. גם ובעיקר, שכן המרחב הנפיץ ביותר בחברה הישראלית, הוא זה שבין הרוב היהודי למיעוט הפלסטיני, במדינה בה השפה הרשמית השנייה היא ערבית והמיעוט הערבי הוא המיעוט הגדול ביותר – קרוב לעשרים אחוז מאזרחיות ואזרחי המדינה.
כשקצת שאלנו, נורה ואני, מה הסטטוס של הגנים הדו לשוניים בשרון, הסתבר לנו (לשמחתי), שהם ממש רוצים לעבור ממעמד "מוכר שאינו רשמי", למעמד מוכר ממלכתי, רק שזה – דורש הכרה על ידי אחת מהרשויות המקומיות באזור, כפר סבא או מועצה אזורית דרום השרון. מי שעומדים היום בראש הרשויות הללו, מאשרים גנים ובתי ספר ייחודיים, על פניו ובמבחן התוצאה, על פי מה שנראה לכאורה כמפתח של מוצא, זהות ודת. אפילו בבית הספר הממלכתי העתיק שאני למדתי לפני המון שנים, קראו ליחס כזה "מניעים זרים", שככל שלא הוצהרו מעולם בגלוי על ידי אף אחת מראשי הרשויות – קשה לי להימנע מלהניח את דבר קיומם, למול אישור סאדברי, מונטסורי או האנתרופוסופי החד-לאומיים היהודיים. קבלו טיפ חינם מיועצת אסטרטגית: בייחוד בשנת בחירות, הייתי מציעה לראשי הרשויות לשקול מחדש את עמדתם. אזור השרון הוא אזור מעורב וסובלני, והתושבים/ות הסובלניות והסובלניים הללו יגיעו בסוף אוקטובר לקלפיות. אני מספרת להם/ן כאן על כמה מהאלטרנטיבות החינוכיות המוצעות להם במסגרת החינוך הממלכתי, ובמיוחד: זו שעדיין לא.
רוצים להישאר מעודכנים?
ונחזור לגן המקסים הזה. אם צעירה הייתי וגם בגרתי, ואני מכירה גנים וגננות. ניסיתי להציב את עצמי בנעלי הורות והורים, שצריכים/ות לבחור גן. מה שראיתי ב"יד ביד", ראוי בעיני בכל פרמטר: שיטות החינוך, הערכים, המרחב החברתי, התנהלות הגננות, השפות, הדינמיקה של חצר המשחקים. כעת, העמותה צומחת לכיתה א', וחסם ההכרה על ידי רשות מקומית, בהחלט משמעותי. אם הצלחתי לגרום כאן לעוד הורים לילדים העולים לכיתה א' להרים טלפון ולברר פרטי הרשמה, ואם הצלחתי להציע פרגמטיזם פוליטי בסיסי לעומדים בראשות הרשויות הרלוונטיות ולמועמדים/ות המובילים/ות, דייני. כי קיום משותף הוא העתיד, וכל בעלי ובעלות המניעים הזרים, יישארו בסופו של דבר מאחור. זו ההזדמנות להקדים את זמנכם/ן ולהזניק מיזם חינוכי יפה כזה קדימה.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
