צילום אילוסטרציה א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

שלח לי שקט: חנה בית הלחמי עם כמה בקשות מהקוסמוס

אני מסתובבת בעולם כמו מי שנושאת שני טון על הגב. הסיבות מרובות. הנה כמה בקשות, שאני שולחת כאן ליקום

פורסם בתאריך: 14.11.19 09:32

כבר שבועיים שאני מסתובבת בעולם הזה כמו מי שנושאת משקל של שני טון על הגב. הסיבות מרובות: מהאישי ועד לפוליטי. כי האישי הוא הפוליטי, ולהיפך. עול הפרנסה הפרטי שלי, למשל, אינו מנותק מהיחס הפוליטי (במרחב הציבורי, החקיקתי והמערכתי) לעצמאיות ועצמאים ובעיקר לעובדי/ות פרילאנס, כפי שאינו מנותק מקו הסיבולת האישית שלי, המהווה מגבלה טבעית להיקף העבודה שאני יכולה לבצע. היחס אלי האישה בעולם העבודה, אינו מנותק מהתרבות הפטריארכית בה כולנו מתנהלות ומתנהלים. ההפרדה המלאכותית בין חיינו הפרטיים לחיינו התעסוקתיים, שהיתה מקובלת בעבר, מיצתה את עצמה: היום ברור לכולם/ן שהאישי, התעסוקתי, הפוליטי והציבורי, הם ה”אקו-סיסטם” של חיינו, והכל קשור להכל.

מה יקל את העול שאני נושאת על עצמי? הנה כמה בקשות, שאני שולחת כאן ליקום (מה שהרוחניקים/ות יכנו: הקוסמוס). הבקשות נרשמו בגוף ראשון אולם ניתן לאמץ אותן, בהתאמות תוכן קלות, לכולנו.

הבו לי יחס טוב יותר בין השקעה לתמורה בעבודה: שלמו לי יותר על הרצאות, סדנאות, אימון, שירותים שיווקיים, תפנו אלי יותר עבודות מהסוג שעושות לי נחת, ונסו להפנות אלי בעיקר כאלו שיחס ההשקעה/תמורה שלהם גבוה.

הבו לי יחס טוב יותר בין השקעה לתמורה ביחסים: זה לא סוד שהמפתח ליחסים טובים ומזינים הדדית, היא האסטרטגיה של קידום טובת הזולת. לא “מה יעשה לי טוב ביחסים”, אלא “מה יעשה לו/ה טוב ביחסים”. אין זה אומר ויתור על דרישת הטוב של עצמנו, אלא הסכם יחסים בלתי כתוב בו אנו מפקידים את שאיפת הטוב בידי הצד השני. ככה, כולם/ן דואגים/ות לכולם/ן, ואנו משוחררים/ות מהצורך ההישרדותי לשמור על עצמינו. תשאלו את עצמכם/ן תמיד: זה המקסימום שאני יכול/ה להשקיע בסיטואציה חברתית כלשהי? ואז…תשקיעו עוד קצת. אוטופיה? נכון. זה קצת אוטופי. אבל מי אמר/ה שלא ניתן לשאוף לשם? לתרגל את זה בקטנה במערכות יחסים שונות? ובלי לחשוב שאני יוצאת פראיירית, אלא לראות בעצמי כמי שמשקיעה ב- Well Being של האחר/ת לטובת סביבת יחסים טובה ונעימה יותר עבורי.

תנו קצת שקט ביטחוני: כדי להשיג את זה, תפסיקו לחשוב ולדבר בשפה שמעוררת את הדחף הטסטוסטרוני למלחמה. אויבים (גם אם יש להרחיקם מהזירה, לעתים באמצעים צבאיים) הם לא ‘בני מוות’, תיאור המצב הביטחוני שלנו מול אויבים אמיתיים (ויש כאלו, לצערי) ומדומיינים (יש הרבה יותר, גם כאן, לצערי) בשפה פומפוזית ודרמטית, רק מייצר עוד דם, כאב ופגיעה.

וגם שקט לאומי: החזון שלי, הוא שתי מדינות לשתי עמים וממשלה סוציאל דמוקרטית, האוהבת את אזרחיה ורואה בהם שותפים בעלי ערך. זה לא קיים כאן כבר שנים, אבל מבחירות לבחירות (או טו טו סבב שלישי) אנחנו מתקדמים/ות לשם בצעדים קטנים.

חשוב יותר מהרבה אחרים – שקט מגדרי: למרות כל מה שאמרתי על השפה הלוחמנית והמיליטריסטית, אני רוצה להזכיר לכולנו שפמיניזם אינו פציפיזם, ואנחנו בהחלט נלחמות – מלחמה של ממש – על הביטחון שלנו במרחב האישי, הבן-אישי, התעסוקתי, הכלכלי והציבורי. הצטרפו למלחמה הזו, כדי שהיא תהפוך למיותרת. ועשו טובה – צאו כבר מהסרט, שניתן לשים כל דבר במשוואה. הפוגע והנפגעת אינם בשני צדיה של המשוואה, כי יחסי הכוחות ביניהם לא שווים. ותמחקו את המילה “אבל” מההתייחסות החברתית והמגדרית שלכם/ן למה שקורה כאן. ברגע שאמרתם אותה – אתם בצד של הרעים.

שקט תקשורתי: עזבו שכל מה שיש לערוצי התקשורת לספק לנו היום הוא טמטמת אחת גדולה של ריאליטי, פסאודו-ריאליטי, דוקו-ריאליטי, דרמה-ריאליטי, ועוד כל מיני גווני גוונים של ריאליטי, שהמשותף לכולם הוא, שאין בהם שום דבר מציאותי אלא רק הבנייה של מציאות מדומיינת, רדודה, שטחית, מזויפת ומתלהמת. זה נכון לסיקור חדשותי כמו גם להפקות טלוויזיוניות ולתכניות פרשניות. די, באמ’שכם, עזבו אותנו. אני כבר לא צופה בכלום חוץ מסדרות וסרטים בנטפליקס. הרעש הלבן שאתם עושים לנו במוח, נועד הרי לייצר טפשת לאומית, שתאפשר את שאר הדברים שאין לנו שקט מהם, כי נהיה כל כך מופרעי קשב שלא נוכל להתמקד בכלום ולמחות על כלום. הבנו, די, דפדפו הלאה, כי בעידן הנטפליקס וההורדות, אתם מאבדים קהל.

שקט אקלימי: תפסיקו להרוס לילדים/ות ולנכדים/ות שלנו את כדור הארץ.

הנה, כבר קצת הוקל לי, תודה.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון כפר סבא"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר