1. בספטמבר 2006, בתחילתה של פרשת קצב, נכנסתי לגן של הבת שלי וראיתי תמונה שלו על הקיר. תלשתי אותה, וכתבתי עליה לגננת הסבר מנומק למה לעולם לא תיתלה תמונה כזו בגן של הבת שלי, ואף ילד או ילדה לא יישאו עיניהם/ן כלפי מעלה אל הטיפוס הזה. זה רץ רחוק, לכיסוי עיתונאי נרחב (כולל כתבה בעיתון הזה), למפקחת שהזמינה אותי לשימוע על הסגת גבול ונאלצתי להסביר לה שאני לא עובדת אצלה וזו אני שיכולה להזמין אותה לשימוע ולא להיפך, לראיון בתכנית הבוקר ברשת ב’ כשהמראיינת פרצה בצחוק לשמע ההזמנה לשימוע והמפקחת נעלבה נורא ושלחה את מנהלת אגף החינוך להתבכיין על עלבונה, כשמאגף החינוך הסבירו לי שהם בהתייעצות עם המחלקה המשפטית מה לעשות לאמא שתלשה את התמונה. בקיצור, התמונה מעולם לא חזרה לקיר. ובאה לציונה גואלת. מה התגלגל עם קצב, כולם/ן יודעות/ים.
נכון, הסעיפים שנתניהו מואשם בהם שונים מאלו של קצב, אבל לא פחות חמורים. הדמיון לקצב מסתכם כרגע ב”נאום קצב” שנשא, בו התבכיין בפנים מעוותות על התקשורת ומערכת אכיפת החוק. החמישייה הקאמרית היתה עושה על זה אולי עוד מערכון קורע של “אוי אוי אוי”. ניסיון העבר מספר לנו, שההתבכיינות הפאתטית הזו אינה מעניקה חסינות ברגע האמת. והוא עוד יגיע. אז יתכבד השר רפי פרץ ויחפש סולם לרדת מהעץ שטיפס עליו לגבי הגננת שסירבה בשבוע שחלף לתלות את תמונתו של נתניהו. כל גננת שכן מוכנה לתלות את התמונה, כשהילדים הקטנים נושאים עיניים ביראה אל המואשם בפלילים, לא ראויה להיות גננת, ואלוהימה תשמרנו משר חינוך שנותן לזה יד. ולגננת אני אומרת: אל פחד. העם מאחוריך. לפחות החלקים מתוכו שלא איבדו את זה עדיין.
2. שמתם/ן לב שאתם/ן מבלים ומבלות יותר זמן בדרכים לייטלי? שעתיים וחצי לירושלים (במקום שעה), שעה ו-45 דקות למזכרת בתיה (במקום 50 דקות) למעלה משעתיים לתל אביב (במקום 35 דקות) – כשבאיזשהו שלב בנסיעה נאלצתי לקחת החלטה אסטרטגית לנטוש את האוטו בחניה כחול לבן בצפון העיר ולהמשיך במוניות. כבר התייחסתי כאן בעבר לאבסורד הניהול הרשלני של תכנון התחבורה בישראל. תוספת המסלול 2 פלוס שהעמיקה את הפקקים, ושורה של החלטות שמהוות פגיעה אנושה בכולנו, הם סיבה מצוינת לא להצביע יותר לעולם לעולם לעולם לכל מי שישבו בממשלות ישראל בעשור האחרון. כשאתם/ן מבלים בכל יום שעות במכונית במקום לצפות בסדרות בנטפליקס או לבלות זמן איכות עם הילדים/ות ובני/ות הזוג שלכם/ן, זו לא גזירה משמים ולא כוח עליון או טעות: זו מדיניות. רקובה, מושחתת וכזו שעוינת את הציבור. אז הרשו לי לעשות כבר עכשיו פרומו לבחירות 2020 הצפויות: לא ליכוד, לא מפלגות הימין שהיו חלק מקואליציית הליכוד. פשוט לא. כי איינשטיין כבר אמר לפנינו, שטיפשות זה לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה. אל תהיו טיפשים.
3. את הטור הזה אני כותבת בטיסה ללונדון. לונדון כן מחכה לי. גם בלונדון יש פקקים בלתי נסבלים, אבל גם תחבורה ציבורית מפוארת שעוזרת להימנע מהם. בלונדון, חבר פרלמנט או ראש ממשלה שחשוד בפלילים עף כמו טיל ממשרתו ברגע שנופל רבב בתדמיתו הציבורית. בלונדון, שום אוויל משריש או בריון אלים לא יתקוף את הפרסונות ואנשי המקצוע במערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט כדי להגן על הפוליטיקאי המושחת החביב עליו, מבלי לשלם על כך מחיר. אולי, רק אולי, גם אנחנו נהיה פעם לונדון. נסעתי ללמוד את השיטה, אחזור לספר לכם/ן.
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת, וממנהלות קבוצת חמ"ל הורים לחיילות וחיילים
