עוד לפני שהודפס הטור הקודם שלי על מחאת המכנסיים, שקרא למנהלות ולמנהלים פשוט…לסתום, כבר געשה הרשת מפוסט של איזה אייקון חינוכי ידוע, אחד שמיתג את עצמו בשנים האחרונות בתור ה-בשורה של עולם החינוך הליברלי, שהעלה תמונה בסטייל של צעירה ללא ראש, מצולמת מאחור, עם ישבן חשוף למחצה וחולצת בטן. ממש לא בהתאמה למראות המוכרים לנו, של ילדות שהולכות בג'ינס קצר לבית הספר, תהיה דעתנו על לבושן אשר תהיה.
בצדקנות השמורה לשמרנים שבשמרנים, פתח הנאור את נאומו לאומה בשאלה נוקבת ל"אלה שצועקים שאנחנו שמרנים, שאנחנו נכנסים למכנסיים של הילדים, שאנחנו לא חייבים להסתכל אם זה מפריע לנו: איפה הגבול שלכם עובר? יש לכם בכלל גבול? אתם מסכימים שצריך שיהיה גבול או שהכול פרוץ והכול מותר?". ככה, השורש פ.ר.צ המתייחס לתלמידות והוריהן הופיע ישר בפתיח, אפילו לא חיכה פסקה מנומסת או שתיים לפני הרמיזה על פריצות, שחיזק בהתייחסותו בהמשך גם ל"אימהות שמתלבשות ככה".
מאות נשים הגיבו לו בזעם, כולל כמה שהזדהו כתלמידותיו בעבר ובהווה. הוא בחר למקד את תשובתו האגרסיבית על עצם הביקורת במספר דמויות פמיניסטיות בולטות, אני בכללן, בין השאר בהודעות פרטיות מטרידות, עם משפטים כמו "את אדם גס רוח ומשועמם" או נזיפה בסגנון אילוף הסוררת: "מצער אותי מאוד לעשות את הפעולה שנדיר שאעשה אותה …אחסום אותך. לא הותרת לי ברירה אחרי שהזהרתי אותך שאעשה זאת".
עזבו, שכפי שציינה אחת מהמגיבות אצלי, האיש "מצא על מי ליפול". האירוע כולו הוא טריגר לדיון חשוב לא פחות, של גבולות הגזרה של הליברליזם השוויוני המודרני והנאור בחברה פטריארכלית. גבולות די ברורים: הפמיניזם הגברי נעצר ברובו בזכויות אדם של נשים והכרה בנשים כבנות אדם. פתיחת המעמד שרכשו לעצמם, לתחרות מול נשים, לא באה בחשבון. שלא יזיזו להם את הגבינה. לכן הנטייה להמשיך למשטר למשל גוף של נשים צעירות, כי העיסוק בגוף הוא על חשבון הזמן והאנרגיה לקידום האיברים שמעל לכתפיים.
תשאלו את עצמכם.ן מי הדמויות המשפיעות ככלל על מקצועות הצווארון הוורוד (מקצועות נשיים): מורות, מקצועות טיפוליים, התפתחות הילד.ה. בלא מעט מקרים, אלו גברים שהתברגו לתפקיד התרנגול שבראש לול הפרגיות. תפשיטו מגבר כזה את זהותו הגברית, וכנראה שיוכל לרוב להימדד השוואתית לאו דווקא לטובות שבמקצוע. וכשיוצא המרצע מהשק ומתברר שמדובר בשוביניסט בעור של כבשה פמיניסטית, אין לו ברירה, לתרנגול, אלא "לאלף את הסוררת".
ככל שאנשים מסוג זה דוחים בעיני (באופן טבעי, אני מעדיפה שמרן הגון עם אינטגריטי על מיזוגן בתחפושת ליברלית), אני יכולה להבין את הקסם שהם מהלכים על נשים וגברים כאחת. הם משדרים אומץ אזרחי נחשק – להיות פמיניסט בעולם שוביניסטי. החברה סביבם עוצמת עין מכך שפריבילגיות מגדריות שקופות הן המאפשרות לגבר "נאור" לדבר פמיניזם, מבלי לשלם את המחיר שמשלמות על כך נשים פמיניסטיות, ואף בניגוד אלינו – להרוויח מכך לא מעט. לא, אני לא "מתבכיינת" על כך, אני רק מצביעה על התופעה.
כשליברל כזה נתפס בקלקלתו, הראשונות שהוא ינסה לעשות להן דה-לגיטימציה הן אלו שרואות דרך הפסאדה שלו: הפמיניסטיות. השיטה הזו, של להיכנס למרחב נשי על מנת לעשות עלינו סיבוב יחצ"ני ולגזור קופונים של הון סימבולי וחברתי ממאבק באפליה, תוך שהאיש ממצב את עצמו חזק כך ששום אישה לא תוכל לחתור למעמדו, קיימת בהרבה מרחבים הומניסטים. שאלתם.ן את עצמכם.ן למשל, כמה מנהיגות שמאל יש לעומת מנהיגים? לפני מספר שנים כתבתי על תנועות השלום של שנות השמונים. שאלתי איפה הנשים? כי את הגברים שהנהיגו תנועות שמאל באייטיז, הכרתי: ראשי תאגידים עם משכורות עתק או ראשי ארגונים ציבוריים עתירי כבוד וממון, בעוד שנשים בודדות בלבד מאלו שהפגינו אתם אז כתף לכתף, הצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית. הגדרתי אז את הנשים כחוטבות העצים ושואבות המים של הקריירה של הגברים בתנועות השמאל. קצת התעצבנו עלי, כרגיל.
אין לי המלצות לשינוי. אני מאמינה בלב שלם שעצם העלאת המודעות לתופעה הזו, היא חלק מהפתרון. וכן, אני יודעת, בימין ובתנועות השמרניות המצב גרוע יותר. זה לא מנחם אותי.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
