כל סיפור טוב מתחיל מסיפור אישי. את זה שלי, מי שעוקבים ועוקבות אחר הטור, כבר מכירות/ים: אני בת לאבא, שהיה הלום שבי. כמו הלום קרב, רק קצת אחרת. לכן, אין זה מפתיע שאני עוקבת אחר ארגונים הפועלים היום לסייע לא/נשים פוסט טראומתיים.
קבלו למשל את נט"ל – נפגעי טראומה על רקע לאומי. ב"אודות" שלהם, הם כותבים: "אנו בנט"ל פועלים מתוך השקפת עולם לפיה טראומה על רקע לאומי היא חלק בלתי נפרד ממציאות החיים בישראל. כולנו חשופים לטראומה". במדינת ישראל חיים כ-4000 הלומי קרב שאובחנו ככאלה. אין להעריך כמה מאתנו לא הגיעו לכדי אבחנה קלינית, אולם סובלים מתוצאות החשיפה למצב הבטחוני הייחודי בו אנו חיות וחיים. זה יכול להיות ילדים וילדות שגדלו בעוטף עזה, או חייל משוחרר כמו זה שאמר לי פעם, לאחר ששאלתי אותו איך השפיעה עליו רגשית החוויה של לנסות להציל קשיש שמת לו בידיים מהתקף לב ברחוב: "אחרי שאתה רואה ילד מחורר מכדורים במחסום, שום דבר כבר לא מזיז לך".
למעשה, כל אחד ואחת מאתנו נושא/ת איתנו רסיס של פוסט טראומה, כמו איזו מתנה שניתנת לכולנו, מוטבעת בנו מלידה, ולא מפסיקה לתת. אני עם הזיכרון של ילדה בת חמש רצה למקלט או עם המסע בין הלוויות של חברים במלחמת לבנון הראשונה, הוא עם הזיכרון מהמחסום, אחרות ואחרים ממיליוני חוויות קשות המעצבות את הישראליות בכלל ונגזרות מהשירות הצבאי בפרט.
רוב מי שנחשפו לחוויות שעלולות לחולל פוסט טראומה, מתפקדות/ים ביומיום בצל הכתם האפרפר הזה בלב. חלק קטן, יגיעו למצבים שהתפקוד מהם והלאה, ויש חלון זמן בו ניתן עדיין לסייע להם למתן את ההידרדרות. מי שכבר הידרדרו לשם – תובעים בדרך כלל את המדינה בערוצים שונים שהיא פותחת עבורם לצורך זה, וזוכים לטיפול.
נט"ל שם, עבור הרוב השקט, וכדי לזהות מי שניצבות/ים ברגליים לא יציבות בראשו של המדרון החלקלק, על מנת לתת להם יד וטיפול ותמיכה וסיוע רגשי, כדי שלא יגלשו בו. או, כפי שניסחו זאת בעדינות: "להוות מרכז ייחודי לנפגעי טראומה מטרור ומלחמה ולבני משפחותיהם. להמשיך ולקדם ולהוביל את הטיפול, המניעה, המודעות הציבורית, לפעול להנחלת הידע והמחקר, לחיזוק חוסנה של החברה בישראל."
אם לחזור לפתיח, חשוב לומר שאין באמת מסגרות סיוע אחרות לבני משפחה של מי שחווים פוסט טראומה. פוסט טראומה היא כמו פיגוע המוני שקט. אני הילדה שהביטה בהתפרקות המתמדת של אבא שלה, ועדה להתמודדות הייחודית שנדרשה מכולנו כמשפחה, שחרצה את חריציה בנפשות, בחיים ובמימוש העצמי של כולם/ן.
וכמו הרבה דברים חשובים, ברוח הימים הללו, נט"ל קיבלו הודעה שהתקציב שקיבלו עד כה מהמדינה, שהוא בסיס לדפוס הפעולה הפסול של תרבות ההפרטות – "מאצ'ינג" (המדינה נותנת לשירותים חיוניים, מהם הסירה אחריות והעבירה לעמותות פרטיות, שקל כנגד כל שקל שיקבלו מתורמים פרטיים), יורד מ-800 אלף שקל לשנה, תקציב צבוע לטיפולים לנפגעי פוסט טראומה שהמדינה לא מכירה בהם ככאלה, ל…תחזיקו טוב את הכסא – 20 אלף שקל בלבד. אולי, אמרו להם, אולי זה יגדל ל-50 אלף.
אין לי באמת פואנטה בסיפור הזה, מעבר להנחת הדברים עצמם על השולחן. ותחשבו, כל אחד ואחת מכם, את מה שתחשבו. רק בואו נערוך סימולציה קטנה: בפעם הבאה בה יהיה ירי טילים בעוטף עזה או חלילה פיגוע או מבצע צבאי, תביטו לילדי\ות והילדים ולחיילות והחיילים ולנפגעים ולעדים שיצאו משם בעיניים, בידיעה, שהמדינה בה הם חיים נטשה אותם ולא מתכוונת לשלם שקל על עיבוד החווייה הקשה הזו. איך זה מרגיש לכם/ן?
אני מקווה, שבמציאות המשילותית הגרוטסקית בה אנו חיות וחיים, כשכל יום מונפצת גזירה שמבוטלת למחרת, יושב התקציב המלא לפעילות נט"ל ואולי אף יוכפל, כי זה הדבר הנכון לעשות בכספי המיסים שלנו.
חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
