אין לנו לאן ללכת. הכל מפוצץ. המלונות. חוף הים. הכנרת. איקאה. המעיינות. כן, גם האגם הסודי שרק תושבי המקום מכירים שנמצא 500 מטרים אחרי עץ הזית העתיק באזימוט 40 מעלות. הכל שורץ ושוקק ישראלים. ישראלים חמים, לבביים, עצבניים, מזיעים, עייפים, שמחים, שוחרי טבע, אוהבי פינוקים. הם שם. בכל מקום ובכל פינה.
ואני, חוששת קורונה שכמותי, לא יודעת מה לעשות בחופשת הקיץ. לאן אקח את הילדים בחודש הזה שכל כך חיכינו לו שנבלה כל המשפחה יחד כמו שלא עשינו מאז… אתמול בעצם?
החופשה הראשונה שתוכננה דווקא היתה אמורה להיות הצלחה מסחררת. נחל יפהפה שעובר בקיבוץ צפוני שאינו פתוח לציבור הרחב, אלא רק לאורחי המקום. לא יכולתי לתכנן זאת טוב יותר גם אם הייתי יודעת על הקורונה כשהזמנתי את החדר. רק שאז סיפרו לי שתהיה הפגנה בכניסה לקיבוץ על ידי כל אותם ישראלים שחושבים שזכותם לגשת לנחל כי הוא חלק מאוצרות הטבע של המדינה. ויכוח מעניין, אבל לא בשבילי. מעדיפה להתרחק מהפגנות בחופשה שלי ללא קשר למי צודק ושיהיה לכולם הצלחה בבית המשפט.
החופשה השנייה תוכננה לכפר נופש מלא אטרקציות לילדים. משחקיה, ג'ימבורי, גלישה באבובים, רכיבה על פוני. מה לא. הביקורות שקראתי על המקום בקיץ שעבר שיבחו שהילדים לא רצו לצאת מהכפר. באמת גן עדן לילדים. ולווירוסים. לצערי הרב אני נמצאת בתקופה שפחות בא לי לתת לילדי להחליף את וירוסיהם עם ילדים של 120 משפחות אורחות המתחם כאילו מדובר בקלפי ברולסטארס יחודיים. אולי בקיץ 2021. השנה פחות.
אז במקום כל זה נסענו לאחת משמורות הטבע היפות של השרון. הכניסה מוגבלת בהרשמה מראש. הכרוז מכריז בכל עשר דקות על חובת עטית מסיכות. מותר רק ארבעה בני אדם בכל שכשוכית. מרגיש בטוח, לא?
זה בטח היה בטוח אם מישהו היה מתייחס לנהלים. כמות האנשים שראיתי היתה גדולה מכמות האנשים שפגשתי בחצי שנה האחרונה ביחד. מסיכות היו המלצה וריחוק חברתי היה זיכרון רחוק. אמא אחת הציעה לבן שלה לשחק עם הבן שלי בסירה. כלב של משפחה אחרת פשוט התיישב על המסיכה שלי שהיתה מונחת על המחצלת שלי, שאותה פרסתי בפינה מבודדת כדי להתרחק מההמון.
אז אנחנו כנראה נבלה את חופשת הקיץ בבית. לא ניסע ולא נטייל. לא נתרחץ ולא נסתובב. אולי קצת בשכונה, או בפארק, במרחק בטוח משאר בני האדם כאילו היינו בעיצומה של מגיפה עולמית. ואתם? בבקשה תקפידו קצת יותר לתפוס מרחק ממי שלידכם.
ליאת קמחי
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
