לפני שבועיים יצא לי לחזות איך גורם קיצוני אחד מפלג בקלילות קבוצת אנשים איכותיים. זה היה בתוך קבוצת וואטסאפ מקצועית של אנשים בוגרים שהורכבה מצוות ותיק שעובד כבר שנים יחד וצוות חדש שהצטרף, וכעת נדרשנו לעבוד יחד כצוות חדש. ואז החל יריב (שם בדוי), אדם שאף אחד מהקבוצה לא פגש מעולם, לכתוב הודעות בקבוצה המשותפת. הוא כתב תלונות לא הולמות על תפקוד הצוות הוותיק שעליו נמניתי ותקף באופן אישי את העומד בראשו. הוא כתב הודעות סביב השעון ואפילו במהלך החג ולא התייחס באופן ענייני לשאלות שהופנו אליו.
עד מהרה נוכחתי לגלות שהצוות החדש שהוקם, שאך לפני ימים מספר היה נרגש להתחיל לעבוד יחד, פולג בכזו קלות לשני מחנות – ותיקים מול חדשים. ובמקום להתחיל לעבוד בצוותא למען המטרה שלשמה התכנסנו התעסקנו אך ורק במחנאות ובהאשמות הדדיות, משל היינו הישרדות בואכה פרק האיחוד.
המחנאות שנוצרה היתה כל כך חזקה ועמוקה, שגם אחרי שאותו אדם כבר עזב את הצוות ואת קבוצת הוואטסאפ הוא הותיר אחריו את העוינות והפילוג. כיום אנחנו מנסים לעבוד יחד בחשדנות הדדית. בקרוב היא תיעלם כליל ובתקווה שנשאיר את המשבר הזה מאחורינו.
הקבוצה הקטנה הזו היוותה עבורי ראי לחברה הישראלית. קומץ קטן של אנשים, שלפעמים אפילו לא לוקח חלק פעיל בחברה הישראלית, משפיע על כולנו. איך בקלות, על סמך הבדל קטן, קל לפלג אותנו ולשסות אותנו אלה באלה. ותיקים מול חדשים, דתיים מול חילוניים, ימנים מול שמאלנים, אשכנזים מול ספרדים ועוד שלל דוגמאות. וכל זה כשיש לנו מטרה משותפת ואנשים איכותיים ללכת איתם דרך. וזה מונע מאיתנו להתקדם קדימה לעבר שינוי ועשיית הטוב, כי אנחנו עוסקים רק בוויכוח מי נגד מי ומי אמר למי ובאיזה עניין.
קל לראות זאת בטוקבקים ובדיונים ברשתות החברתיות. איך השנאה ההדדית מלבה את האש עד שאין שיח ואין הקשבה אלא רק סיסמאות נבובות וריקות מתוכן במקרה הטוב, והעלבות אישיות במקרה הרע. וזה חבל, כי ככה לא ניתן להבחין בכך שגם בצד השני ישנם אחלה אנשים שאיתם אנחנו חולקים את מדינתנו.
ספר לשבוע
השבוע קראתי את "בקרוב תתחילו להזיע" של שירה רייז משולם. הספר עוסק באמילי, אישה אינטלגינטית וערמומית, שיוצאת למסע נקמה בעקבות חבר שמת ביישוב שכוח אל ושקט לכאורה. בין היתר עוסקת אמילי לפרנסתה בפרסום תגובות מתסיסות ברשת, מה שכמובן מחזק את ההבנה שלפעמים לא כל מה שנכתב על ידי יד עלומה שווה התייחסות.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
