בזמן האחרון שמתי לב שמשהו השתנה לי במוח. אני איני כתמול שלשום. או יותר נכון איני כבשנת 2019-2018. השדרוג לשנת 2020 הושלם בהצלחה בתת מודע שלי. כי בכל פעם שאני צופה בטלוויזיה זה מוזר לי. מוזר לי שאנשים מסתובבים חופשיים ברחובות. שהם מתקהלים, יושבים בבתי קפה, לוחצים ידיים בלי לרחוץ אותם שניה אחר כך או סתם נושמים האחד בקרבת השני.
בהתחלה זה היה מצחיק. בן הזוג שלי ואני היינו מעירים מדי פעם לטלוויזיה כשאחד מכללי הריחוק החברתי הופר בסדרת הבינג' האקראית שבה צפינו. זה נורא מצחיק שקווין גמביט משחקת שחמט מול היריב הרוסי שלה ואף אחד בקהל המצטופף לא חובש מסיכה. ממש בידור מושלם, איזה הומור משובח יש לנו. הבעיה נוצרה כשההפרעה הזו נהיתה בילט אין בתוך הראש שלי. שאיני יכולה לצפות בעוד פרק של הטבח בלי לחשוש מכך שהם מכינים אוכל בלי מסיכה. זה מלחיץ נורא. והם עוד צועקים ומדברים ביניהם תוך כדי. בדוק רסס טיפתי משוגר שם לכל עבר ומזגג את הקפלטי. ממש לצפות בתאונה בזמן התרחשותה.
אז כן, מסתבר שפחות מעשרה חודשים מספיקים בשביל להטות את התודעה שלנו. למרות שכל חיי התרגלתי לקירוב חברתי ללא אמצעי הפרדה, הנה אני כבר לא יכולה בלי זה. בשבוע שעבר מכר נתן לי כיף לפרידה. לא היה לי נעים לייבש אותו אז הושטתי את ידי בחשש. המגע של כף ידי עם כף ידו היה משונה עבורי. שכחתי כבר איך זה מרגיש. ידו היתה יבשה וחמה. ולאחר שהמשכתי לדרכי הרגשתי כאילו כף ידי בוערת כולה. היא הפכה להיות גוף זר, כאילו הרגע הושתלה. לא יכולתי לעשות איתה כלום. חיפשתי את האלכוג'ל הקרוב ביותר על מנת לרחוץ מעלי את כל החיידקים שעברו אלי ומאיימים לכלותי. רק לאחר מכן יכולתי להיכנס לאוטו ולנסוע הביתה.
אבל מצד שני, זה מעודד אותי. הנה ההוכחה שאנשים יכולים להשתנות. נכון, עטיית מסיכות וריחוק חברתי זה משהו חיצוני. אבל אימוץ ההרגל הזה עד כדי כך שכל סטייה מהנהלים תבלוט לנו לעין הוא תהליך פנימי. ואם זה קורה במדינה כמו שלנו, שהסחבקיות והקרבה היא אחד מעמודי התווך של הישראליות החמה והמחבקת, הרי שאנחנו יכולים לעשות כל שינוי שנרצה. כולל לאמץ הרגל חדש כמו לרוץ כל בוקר או לאכול בריא. מה זה כבר לעומת לזכור להסתובב עם מסיכה ולהתקלח באלכוג'ל כל הזמן?
ספר בשבוע
"על העיוורון" של ז'וזה סאראמאגו הוא ספר מעולה אך קשה לקריאה, בו מתואר איך מגפת עיוורון בלתי מוסברת מתפשטת בין האנשים שנחשפים לחולים ואיך החליטו השלטונות לטפל בחולים המדבקים. השפה בספר נקייה וקשה יחד עם תיאורים לא פשוטים ודיון מורכב בשאלה על יצר האדם. מומלץ מאוד.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
