הלו? מישהו שומע אותי? זה פשוט מרגיש לי שציבור ההורים הצעירים פשוט לא נשמע. קל להתעלם מאיתנו, זה ברור לי. כי אנחנו בדיוק מדליקים טלוויזיה לילד בן השלוש שמתחנן שנשחק איתו בזמן שאנחנו בדיוק נכנסים לעוד שיחה חשובה או מנסים לשכנע את הילדה בת הארבע שתפסיק להפריע לאחיה הגדול כשהוא מכין שיעורים. אז אין לנו זמן להתארגן ולהקים קול צעקה. לרובנו יש יותר מילד אחד בגילאי גן, ואולי גם תינוק ואנחנו מנסים לג'נגל בין הבית – עבודה – ילדים בסגר המתארך הזה.
מצחיק. בדיוק שמעתי בחדשות שעם ההארכה של הסגר הנוכחי (איך סופרים אותו? שלוש? שלוש וחצי?) נעבור את רף מאה ימי סגר בשנה האחרונה. הגדילה המגישה ואמרה שזה יוצא שכל יום שלישי היינו בסגר. רוצים לדעת כמה ימים החזירו או יחזירו לנו בגנים? אפס. אפס ימים. יש זום. או וואטסאפ. וגם סרטונים מהגננת ודפי עבודה. ותגידו כל הכבוד לגננות שמשקיעות כל כך הרבה בילדים שלכם.
חוק חינוך חובה חל במדינה מגיל 3. כשמערכת החינוך בסגר הילדים האלו בבית. ילדים בגילאי 3 עד 6, שחלקם הגדול לא יודע להעסיק את עצמו יותר מחצי שעה רצוף במקרה הטוב ובטח שלא מסוגל לשבת מול מפגש זום מעל לעשר דקות. איכשהו, אני לא יודעת איך, הימים האלו, כל הימים האלו נספרים בתור ימי לימודים. הם לא מוחזרים לנו. בכלל. לא ביולי. לא באוגוסט. פשוט לא. כי יש להם ועד. ועד חזק יותר ממדינת ישראל. ויש מזכ"לית מרשימה וכריזמטית שמודיעה שלא תחזיר אפילו יום אחד.
ערב הסגר הודיעה יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, ששעת למידה מרחוק שווה לשעת למידה פיזית. ובמילים אחרות, אנחנו יכולים לשכוח מזה שיוחזרו לנו הימים. ואני שואלת: מה עם ילדי הגנים? למה הדיון הזה נזנח? הרי הם לא מסוגלים ללמוד מרחוק?! למה הנוהל של ילדי הגנים זהה לנוהל של תלמידי בתי הספר? הם הרי אוכלוסיות שונות במהותן עם יכולות וצרכים שונים. אי אפשר להכפיף תחת אותו הנוהל ילדי גנים ותלמידי בית הספר. בעצם אפשר. הנה, תראו – הסתדרות המורים הצליחה.
ומהשיעור הזה (בזום) למדנו, ילדים יקרים, שכשיש ועד, שבכפיפה אחת מאגד תחתיו גם מורים לילדים בכל הגילאים וגם גננות, אין מנוס. גורלנו נחרץ. יום אחד לא יחזור אלינו על חשבון יולי אוגוסט. כי כולם עבדו.
זה נכון. הגננת המקסימה והנהדרת שלנו באמת עובדת בסגר. היא משקיעה ובכל יום שולחת לנו סרטון של כמה דקות שלה וכל מיני פעילויות נחמדות לעשות עם הילדים למי שיש זמן (אין לי), ואפילו עשתה בשבוע שעבר שיחות אישיות עם כל ההורים, והשבוע ייערך זום של 20 דקות בקבוצה קטנה. זו גננת משקיעה.
אבל אי אפשר להשוות בין שלל הפעילויות שהיא עושה בסגר ליום לימודים בגן של שש שעות. אי אפשר להניח שהדברים מתקזזים אלו באלו. אי אפשר להשוות בין מה שהילד מקבל ביום לימודים מלא בגן מבחינה שכלית, חברתית, קוגניטיבית ומוטורית לבין דפי עבודה לחורף בהדפסה ביתית וסרטון יוגה לילדים.
הילדים הקטנטנים האלו נזנחים מכל הבחינות. אין להן מסגרות, ההורים שלהם טרודים מכדי להעסיק אותם, הם מקבלים פירורי תזכורות מהגן החווייתי והמדהים שהיה להם פעם ונזרקים אל מול מסכים מנוונים. המעט שמערכת שנושאת את המילה חינוך בראשה יכולה לספק היא השלמה של הימים האלו. הגן זה השפיות של הילדים שלנו. זה ההתפתחות שלהם. זה הגדילה והצמיחה שלהם. לקחנו מהם את זה, אין בעיה, מגיפה מתפרצת, מוטציות בריטיות או דרום אפריקאיות, אנחנו מבינים, יש סגר, הכל טוב. רק תחזירו בבקשה. יש לנו זמן. יש מתי. יולי, אוגוסט, אנחנו נשמח. לא חייבים להחזיר את כל הימים. גם חצי הולך. אנחנו נודה לכם. הילדים יודו לכם. החברה הישראלית תודה לכם. תודה.
ספר בשבוע
באבא ג'י של יונתן יבין הוא ספר מסע נהדר לתקופה הזו. צלם בן 28 נוסע להודו לחפש משהו שלא בטוח שרוצה למצוא ומצרף לחלק מהטיול הזה את אביו. זהו ספר על היחסים שלנו עם ההורים שלנו ועד כמה אנחנו באמת מוכנים להכיר אותם כמות שהם.
ליאת קמחי. צילום מתוך עמוד הפייסבוק
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
