בשבוע שעבר החלפתי את הנייד שלי. עשיתי זאת בניגוד לרצוני. לו הדברים היו תלויים בי, הייתי נשארת עם אותו המכשיר לנצח נצחים. אין דבר נורא יותר מאשר לשדרג את המכשיר. החוויה המרה כל כך קשה עבורי שהמכשיר החדש החדש שכב במגירה מעל לשבועיים עד שהבנתי שאין מנוס. סופו של המכשיר הישן נחרץ. הוא יעבור לידי תלמיד כיתה ג' ודמו יותר לכל משחקי הברולסטארס והפוקימון והודעות קוליות אינסופיות בוואטסאפ. תודה לך מכשיר ישן. היית טוב אלי.
פרט לעובדה הפשוטה שלא הצלחתי לשמוע בו, המכשיר הישן באמת היה מושלם – גודל מתאים לכף ידי, בעל עמידות לנפילות ספונטניות ועם זמן תגובה בגלישה באינטרנט ראוי לציון. אבל את הפונקציה הבסיסית של שיחה הוא לא מילא לצערי. עברתי לדבר בספיקר או פשוט ללכת הצידה למקום שקט. ואז יותר שקט. ועדיין סירבתי להחליף את המכשיר. שנה. אבל הזמן עבר, והילד זקוק לטלפון, ולכולם יש, ויש להם קבוצת וואטסאפ שבה שולחים מלא הודעות ואני לא יכולה לדבר בספיקר כל החיים או לצעוק שאני לא שומעת.
אז בגיל ארבע וחצי, גיל יפה לכל הדעות, החלפתי אותו. את המכשיר. לא את הילד. וכמה פחדתי מכך. היו לי מליון חששות כאחרונת הטכנופוביות. בניגוד לאחרים, דווקא לא דאגתי שמידע ילך לאיבוד. פשוט לא היה לי כוח להתקין מחדש את כל האפליקציות. כי מאז 2017 נוספו כל כך הרבה אפליקציות שחששתי שאחת מהן לא תעבוד לי ברגע האמת.
פחדתי שאני ארצה לתדלק ולא יהיה לי איך, או שאני ארצה להעביר למישהו כסף ואפליקציית התשלומים לא תעבוד, שהוייז משום מה לא ייפתח או שלא אוכל להזמין אוכל. חששתי שלא אוכל להיכנס לחדר הכושר או שלא אצליח לקרוא הודעות מבית הספר. התחלתי לדמיין תרחישים נוראיים כמו שאתקע מול שער היישוב השכן ולא אוכל לפתוח את השער או שלא אוכל לשמוע מוזיקה או לחנות בדיוק כשאני נורא ממהרת לאסוף את הילד מהחוג.
הבנתי שבניגוד ל-2017 כל פעולה שאני עושה מלווה בהפעלה של איזו אפליקציה ובאורח החיים המודרני אני לא יכולה להרשות לעצמי שמשהו לא יעבוד ומייד. חיי תלויים בשלל אפליקציות צבעוניות שמתיימרות להקל עלי את החיים.
אז אחרי נדנודים בלתי פוסקים של הילד (חיכה בסבלנות חודש וחצי!) נאלצתי לפנות ערב שלם לשדרוג המכשיר הנייד. עם קצת (טוב, הרבה) עזרה מאחותי לתמיכה נפשית וניהול האירוע המאתגר נפרדתי לשלום מהמכשיר הישן והקמתי לחיים את הנייד החדש והענק (מתי המכשירים החדשים גדלו כל כך??) שלי.
כמה שעות לקח לי להתקין את כל האפליקציות ולהפעיל אותן עם כל הפרטים האישיים משל עברתי תחקיר בטחוני. וידאתי שהכל עובד ופועל ומצליח ובאמת לשמחתי הכל עבר חלק בלי בעיות. פרט לוואטסאפ.
רוצים להישאר מעודכנים?
ככלל אני לא מאמינה בגיבוי שיחות וואטסאפ. מי צריך שמירה של בלבולי שכל אינסופיים, בקבוצות חופרות כאלו ואחרות שמחפשים אינסטלטור שעובד בשישי בערב, ומזל טוב לסתיו הבת, ניר ישמח לבוא. מלל על מלל של שטויות וגיבובים חסרי משמעות, יסלחו לי אנשי הקשר שלי. מה לעשות, התכתובת שלנו היא לא שירה מלאת משמעות שצריך לנצור לעד.
ובכל זאת, אחרי שמחקתי אינספור שיחות גיביתי את הוואטסאפ. יש שם כמה דברים חשובים שרציתי לשמור. והגיבוי עבר בהצלחה. הבעיה היתה בשחזור. לא הצליח. וזהו. הכל נמחק כלא היה.
ליאת קמחי, צילום פרטי
זה היה לי מוזר בהתחלה. כמו ללכת בלי קביים או לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר. האם אצליח להסתדר בעולם בלי ההיסטוריה של הוואטסאפ? ואישה בלי היסטוריה – איזה עתיד יש לה? אז דווקא הכל היה ממש בסדר. אני מרגישה יותר לייט בלי ההתכתבויות המיותרות שסתם תופסים לי ג'יגות בטלפון כאבן שאין לה הופכין. ושמחתי על קלילותי. אין, אני כזאת מגניבה שהעזתי להשאיר הכל מאחורי ולהתחיל דף חדש עם נייד חדש שבאשכרה שומעים בו. חדשני לגמרי.
איפה הזמנים שבהם להחליף נייד משמעו היה לשבת ולהעביר ידנית אנשי קשר? שבהם היו סמסים על המכשיר, וכשרציתי לשמר אותם העתקתי אותם ידנית? וזהו. לא היה עוד מידע חיוני על הטלפון שהיה צריך לדאוג לגביו. הכל היה פשוט יותר. כאילו, בלי אפליקציות תשלומים, חניה, ניהול חשבון בנק, ניווט, מוזיקה וכל זה. אבל זה היה הרבה יותר פשוט לשדרג נייד, זה בטוח.
ובסוף נזכרתי שכן היה לי מידע חשוב בוואטסאפ. הקבוצה של עצמי עם עצמי שבה כתבתי לעצמי דברים אישיים התרוקנה מתוכנה. שלל רעיונות ומחשבות ירד לטמיון. אז הנה לקח לעצמי וגם לכם – את המידע החשוב כדאי לשמור במקום בטוח.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
