מאז שאני זוכרת את עצמי, סופי השבוע היו שייכים לים. כשהייתי נערה זה היה קל. תיק קטן, מגבת וכרטיסיה לקו 29 שלקח אותי מכפר סבא היישר לירידת הקשתות של חוף השרון בהרצליה. היום, כשאני אמא, זה קצת יותר מסובך. טוב, על מי אני עובדת. זה הרבה יותר מסובך.
זה מתחיל באריזת תיקים שכוללים מגבות, בגדים להחלפה, בקבוקי מים, קופסאות אוכל, קרם הגנה לפנים, קרם הגנה לגוף, קרם הגנהה לשפתיים, כובע, עוד כובע למקרה שהכובע הראשון יאבד, כדורגל, עוד כדורגל למקרה שהראשון יאבד ועד שאני מגיעה לקשתות של חוף השרון שתי הידיים שלי כבר נתלשות מהמקום.
ואז השהייה בים. כשהייתי צעירה זה היה להיזרק על החול, לפרוס מגבת ולהשתזף. היום, עד שאני כבר מוצאת כיסא פנוי להתיישב עליוו האחראי על הכיסאות מגיע ורוצה כסף. תאמינו לי, שאם הייתה לי יד נוספת הייתי מביאה גם כיסא מהבית.
ועדיין, ולמרות הכול, אני אוהבת את הים. אני אוהבת את החול, אוהבת שהוא מכסה לי את הגוף, אוהבת את השמש ואוהבת את המים. לאא בכל החופים, שכן יש חופים שאם תיכנסו למים תמצאו את הכובע שהבן שלי איבד בשנה שעברה, אבל רוב החופים בהרצליה נקיים יחסית. יחסית לתל אביב זאת אומרת.
לכבוד פתיחת עונת הרחצה – שכפי שכבר הבנתם מאוד משמחת אותי – יצאתי לחופי הרצליה לפגוש את אנשי הים ולבדוק איפה אפשרר לאכול קצת יותר מסתם צ'יפס ונקניקיות, האם זה נכון שהרצליה היא מעצמת גלישה, מה עושים המצילים בחורף ומה קורה למישהו שלא מפסיק לשחק מטקות כבר 40 שנה. אז אחרי הסיבוב הארוך, אחרי שבדקתי מה אנשי הים חושבים על החופים בהרצליה, אני יכולה לשכב על מיטת השיזוף שלי, למרוח קרם הגנה על הפנים, לחבוש כובע אופנתי, לפתוח איזה ספר טוב ולקום לרדוף אחרי הבן שלי בין אלפי האנשים שמבלים בים שלי(!) בכל שבת. אני מיכל טראוריג נמצאת כאן, בחוף הרצליה, וחולמת על אי בודד. ואם אתם רואים אותי מדדה באחד מהחופים עם 20 תיקים בכל יד, רודפת אחרי ילד שרודף אחרי כדורגל, בבקשה תעזרו עם איזה תיק.
