אם מצעד הגאווה הראשון בכפר סבא ייצא אל הפועל כמתוכנן ביום שישי הבא (1 ביוני, 10:00, מדרחוב ירושלים), יהיה זה ללא כל ספק מאורע היסטורי. כבר היום מעוררת השאלה אם מצעד כזה יתקיים או לו הרבה מאוד אמוציות, גם מצד המקטרגים אבל בעיקר בקרב חברי הקהילה הגאה.
עבור אחת מהם, דפנה שחר, בת 35, קיומו של מצעד כזה יהיה סגירת מעגל משמעותית. בפוסט מרגש שפרסמה בפייסבוק, על רקע ההתארגנות של בני הנוער הכפר סבאים מהקהילה הגאה לקיים מצעד גאווה ראשון בעיר, שיתפה שחר בחוויותיה כנערה מתבגרת שמגלה את זהותה המינית באווירה ה-עדיין שמרנית של אזור השרון בסוף שנות ה-90; משיחות הטלפון ל"קו הלבן" מהסלון הביתי כשאף אחד לא בבית, דרך הקבוצה הראשונה והמחתרתית של בני נוער גאים מהאזור שהיתה נפגשת בקניון ערים בכפר סבא, ועד לאושר הגדול שכמעט 20 שנה אחרי, יתקיים סוף סוף מצעד גאווה ראשון בעיר. "איפה דפנה בת ה-18, שבחיל ורעדה חיפשה את החדרון הנסתר נטול הסממנים הגאים (מקום המפגש הראשון של קבוצת בני הנוער הגאים בשרון בתחילת שנות ה-2000; א.א), ואיפה הנוער הקסום הזה, שהולך לצעוד עם דגלים בדיוק באותם הרחובות?", כתבה.
היא נולדה בהרצליה ומתגוררת היום בפתח תקוה, נשואה ועובדת בחברה שמנהלת פרויקטים של תרגום תוכנה. "גדלתי במרכז הרצליה והייתה לי ילדות סבבה של המעמד הבינוני", היא מספרת, "כשאת בת 14, לא ידעתי לתת שם לתחושות שלי, אבל כשכל הילדים התאהבו במורה להיסטוריה אני התאהבתי במורה לערבית. לא הייתה קונוטציה מינית בגילאים האלה, אבל תמיד נמשכתי לחברה של הבנות מצד אחד ולמשחקים של הבנים מצד שני. היה לי חבר שהייתי משחקת אתו כדורגל. זה היה כמו חברות בין שני בנים. יותר מאוחר, כשהתחילו הבנות להסתכל על בנים בצורה של 'בוי פרנד' הייתי מאוד נבוכה כי זה הרגיש לי משונה ולא קשור אלי. לא ידעתי להגיד 'כן אני לסבית, אני מאוהבת בבת'. רק בגיל 14 בערך הופיע פתאום מדור גאווה בעיתון עכבר העיר ופורסם טור להט"בי בצומת השרון וגיליתי שיש שמות לדברים האלה".
ב-1998 זכתה דנה אינטרנשיונל באירוויזיון. "חצי מדינה דיברה על טראנסג'נדריות", נזכרת שחר, "ואז אני זוכרת ששמעתי על הוויגסטוק, שהיה אירוע שנתי לגיוס כספים של הוועד למלחמה באיידס שהופיעו בו הומאים לסביות וטראנסג'נדריות, שהתפוצץ. המשטרה סגרה את השאלטר בטענה שמחללים שבת וזה הפך למעין 'סטון וול' (המהומות שהציתו את המאבק לזכויות להט"בים בארצות הברית) הישראלי. אז זה נראה לי מרוחק וקשה היה למצוא מידע שלא היה נגיש כמו היום".
באותם ימים לבני הנוער שהרגישו שמשהו שונה בתוכם כמעט ולא היה עם מי לדבר, מלבד הקו הלבן – קו תמיכה טלפוני שמספק עד היום מידע וייעוץ לחברי קהילת הלהט"ב, בני משפחותיהם וחבריהם. "באותם ימים היה טלפון אחד בבית בסלון", נזכרת שחר, "זו שיחה שלא העזתי לנהל מהסלון כשיש אנשים בבית. הקו עבד בימים מסוימים, בשעות מסוימות בשעות הערב, וזה היה מבצע להצליח לתפוס את הבית ריק בשעות המענה הטלפוני ולהתקשר. בשלוש הפעמים הראשונות ניתקתי מרוב בהלה. הבנתי שזו ממש יציאה מהארון. רק בפעם הרביעית העזתי לדבר. בחלוף השנים הבנתי שזה היה אחד הדברים הטובים שעשיתי עבור עצמי".
"חדרון נסתר בקניון ערים". צילום עזרא לוי
זו הייתה הפעם הראשונה בה שחר דיברה עם אנשים מהקהילה שנמצאים מחוץ לארון. "עד אז הסטראוטיפים שלטו בתקשורת, להומואים לעגו ולסביות היו דמויות שנרצחו בסדרות משטרה. הדימויים היו גרועים וזה לא נתן תקווה לחיים שלמים כאישה בוגרת שאוהבת את עצמה. אבל שם, בקו הלבן, בפעם הראשונה הראו לי שיש תקווה כזו לחיים. דיברנו על הקושי לחיות עם מה שהיה אז סוד מאוד גדול והפחד שלי שכשזה יצא המשפחה והחברים ידחו אותי, ועל כל מה שהעסיק אותי באותם ימים".
ומתי יצאת מהארון סופית?
"אין דבר כזה מתי יצאת מהארון סופית. זה משהו שנעשה כל יום, עד היום. מול עצמי זה היה בגיל 14, לחברות הקרובות ממש סיפרתי בגיל 16, לאמא בגיל 17, לאבא רק בגיל 20 – אחרי שהייתי קצינה. העולם הוא בסך הכל הטרו-נורמטיבי, אז בן אדם חדש שרואה אותי לא יחשוב מיד שאני לסבית. לכן כל מפגש כזה זו יציאה מהארון".
איך ההורים הגיבו?
"לא היה להם קל. יותר נכון לומר שבהתחלה היה להם מאוד קשה. הם אמרו שהם אוהבים אותי והכל, אבל היו מצדם גם אמירות קשות שאני לא רוצה לחזור עליהן – לא בקטע של להתנכר לי אלא שחשפו הומופוביה. אני אסביר: הומופובים מבחינתי זה לא רק מי שאומר למשל להרוג את ההומואים, אלא בן אדם ששומע את המילה ומיד מצמצם את כל הקיום שלי ליחסי מין. זה לא נכון כי זה לא מה אני עושה במיטה, אלא עם מי אני חיה. זה גס מאוד לפנות לבן אדם זר ולהיכנס לו למיטה במובן המטאפורי. בסופו של דבר זה לקח כמה שנים, אבל היחסים שלי כיום עם ההורים מאוד טובים, הם מארחים אותי ואת בת הזוג שלי בחגים, וזה תהליך שגם הם היו צריכים לעבור".
הישארו מעודכנים בכל הסיפורים החמים בכפר סבא:
- להורדת אפליקציית צומת השרון כפר סבא: אנדרואיד, אייפון
- להצטרפות לקבוצת העדכונים של צומת השרון כפר סבא בווטסאפ.
- להצטרפות לקבוצת הפייסבוק.
באחת השיחות בקו הלבן, לקראת גיל 18, כששחר כבר הייתה בשלה לפגוש אנשים, ולא רק לגנוב שיחת טלפון מפעם לפעם, סיפר לה אחד המתנדבים על קבוצה בכפר סבא של נוער להט"ב בהנחיית יניב ויצמן ובתיה פנחסי, שניים שהקימו בהמשך את ארגון הנוער הגאה איגי. "הייתי עדיין צעירה ולא התאים לי ללכת למסיבות או לפאבים. זה היה מאוד מרגש. עברתי ראיון סינון והפנו אותי לכתובת בקניון ערים, בהפוך על הפוך. הגעתי לשם קצת חוששת, פתחתי את הדלת וגיליתי שלאף אחד אין קרניים. היו שם נערים ונערות וכולם חייכו אלי וקיבלו אותי בשמחה. ראיתי שהאופטימיות שקיבלתי בפעם הראשונה בקו הלבן יכולה להתקיים גם בעולם הממשי. נכון שיש קשיים שכולם חוו מול הורים, מורים או הרב בישיבה, אבל פתאום ראיתי בני נוער בגילי, שכבר היו להם בני זוג ובילו במסיבות. היו להם חיים של בני נוער, מתאהבים ונפרדים והלב נשבר והכל קורה רק במרחב להט"בי. זה נתן לי הרבה מאוד כוח ותקווה".
דנה אינטרנשיונל צילום רויטרס
זה מה שגרם לך לכתוב את הפוסט הזה?
"הרעיון לכתוב את הפוסט בא מהבטן. זה נגע לי במקום נורא עמוק כי כפר סבא אצלי מתחברת למקום הראשון שבו ירדה לי האבן הזאת מהלב. ובהקבלה של זה – המצעד שמאורגן השנה בעיר הוא חשוב מאוד".
באיזה מובן?
"במובן של ניראות. חשוב שהוא יתקיים בכל הערים בפריפריה כי אנחנו נמצאים בכל מקום. אנשים צעירים ומבוגרים פתאום מבינים שהנה, גם פה יש סוג של פעילות, וזה מחבר אותנו לכלל הקהילה העירונית. זה אומר שאנחנו חלק מהעיר ולא נטע זר 'תל אביבי'. מדובר באנשים שנולדו פה בעיר הזאת ורוצים לחיות פה וזה בסדר. אנחנו לא פוגעים באף אחד או לוקחים משהו ממישהו. אנשים צריכים להבין שלמצעד בעיר שבה גדלת אין תחליף. אנשים שומעים מצעד גאווה ורואים בעיניים אנשים בתחתונים. זה לא ככה, אני מאמינה שאף אחד בכפר סבא לא ילך ערום ברחוב. העניין זה הניראות – אירוע חוצות שבו כל נער ונערה או בוגרים בארון שחושבים שהם לבד פתאום רואים שזה לא כך, שיש עוד אנשים כמוני שמחייכים והולכים עם דגל גאווה ושאפשר לחיות טוב. זה נותן תקווה בעיקר כשאתה מרגיש לבד".
את זוכרת את מצעד הגאווה הראשון שהיית בו?
"אני חושבת שזה היה ב-2001 בתל אביב. אני לא זוכרת הרבה, רק שהייתי המומה מהכמויות של האנשים ומהצבע. זה היה מרגש, חוויה מאוד מחזקת".
רוצים להישאר מעודכנים?
קבוצת כפר סבא התחילה את פעילותה בשנת 1999 וסיימה אותה בשנת 2001, אז הוקם ארגון הנוער הגאה. "בסך הכל הייתי שם חלק משמעותי מקיומה של הקבוצה", היא מספרת. "אני יכולה לומר שאז לא הרגשתי שקורית פה היסטוריה, אבל בדיעבד כן. בזמן אמת רק התרגשתי שמסגרת כזו קיימת, אבל בפרספקטיבה לאחור זה היה משמעותי מאוד. אחר כך הדרכתי במקומות אחרים – בקבוצת הצעירות של קלף (קהילה לסבית פמיניסטית), התנדבתי קצת ב'בית דרור' – מקלט לנוער להט"בי שהוצא או נזרק מהבית, והדרכתי קבוצה של איגי בפתח תקוה".
כשאת מסתכלת על הנוער כיום, כמו אלה שמארגנים את מצעד הגאווה בעיר, מה את חושבת?
"הנוער הזה מדהים. אני מתרגשת מלראות את מה שהם עושים ועושות ויוצאים ויוצאות מהארון בגיל צעיר, בגיל שאני פחדתי מאוד. מבחינתם הומואים ולסביות זה זקן. הם נכנסים לתתי קהילות ויוצרים מציאות חדשה".
מצעד הגאווה בתל אביב. צילום עופר וקנין
ובהבדל בין אז להיום?
"הייתה התקדמות אדירה. יש לי חברים בני 50 ומעלה שמספרים על מציאות הרבה יותר קשה מזו שאני גדלתי בה, פיטורים מעבודה ועוד. אז יש התקדמות אדירה, אבל עדיין המאבקים שלנו רחוקים מלהסתיים. עדיין נשים לסביות צריכות להילחם בבתי משפט כדי לאמץ את הילדים שהן עצמן מגדלות. לפני 13 שנה ניתן פסק הדין הראשון שאישה יכולה לאמץ את הילד של בת זוגה, ועדיין כל זוג נאבק על זה מהתחלה. יש בעיות גם בכל מה שקשור לזכויות נישואים. חתונה זה לא רק בשביל המסיבה, אלא יש משמעות בכל הקשור לפנסיה, לקצבת שארים, דברים שיש לכל זוג הטרוסקסואלי באופן טבעי. יש הפלייה בקבלה לבתי אבות של זוגות גאים וגם חוסר מענה לנוער שנזרק מהבית. התקדמנו המון, אבל יש עוד המון דברים לסדר".
