בימים האחרונים מעיין סבג-חטואל מכפר סבא ממש מודאגת. כ-15 רעידות אדמה, נקרא להן קלות, פקדו את ישראל בשלושה ימים בסוף השבוע שעבר, אבל עבורה כל תזוזה של האדמה היא התמודדות יום יומית. היא הרי כבר הייתה שם לפני עשר שנים, עם חברתה ענת בילו, כשתקרת מסעדה בה אכלה במחוז סצ’ואן בסין קרסה עליהן במהלך אחת מרעידות האדמה העוצמתיות והקשות שפקדו את המדינה בעשרות השנים האחרונות. 8.1 בסולם ריכטר, כמעט 70 אלף הרוגים, יותר מ-370 אלף פצועים, 18 אלף נעדרים ובין חמישה ל־11 מיליון חסרי בית, תלוי את מי שואלים.
גם כיום, כשסבג-חטואל חיה, בנס, נשואה עם שלושה ילדים, מטפלת ברפואה סינית ובחודשיים האחרונים משתפת את הציבור בסיפור החיים שלה בהרצאות שהיא מעבירה, היא לא רגועה, כשהיא מבינה שיש אפשרות שרעידה קשה נוספת תתפוס אותה דווקא כאן, בבית. “אני יודעת כמה הרס ואסון רעידה יכולה לעשות במבנים שלא מתוחזקים כראוי”, היא נאנחת, “אני מציעה לממשלה לא למרוח אותנו. חייבים לעשות מעשה עכשיו לפני הקטסטרופה. אם זה יקרה בישראל, עיסוק שנראה חשוב מתגמד אל מול ערך החיים ולצערי זה לא ברור לכולם. כמי שחוותה את סוף העולם, אני מציעה לא לעבור על זה לסדר היום”.
אחרי הרעידה הגדולה ב-2008, שתי החברות – סטודנטיות במכללת “רידמן” לרפואה סינית שטסו לסטאז’ בן שלושה חודשים באוניברסיטה מקומית – נחשבו לנעדרות. אלירן דובז’ינסקי וניסן חסן, שני צעירים ישראלים מהעיר צ’נגדו, סטודנטים לשפה הסינית שמבינים את הניב המקומי, לא היססו ויצאו לחיפושים אחריהן מבלי לבזבז זמן. הם חצו במשך שעות ארוכות הרים ונהרות, כבישים הרוסים וכפרים שנמחקו. ככל שפגשו יותר אנשים הבינו שהיו שתי צעירות ישראליות בעיר הונג-קו, אחת פצועה בפנים והשנייה בידה. לבסוף הן מצאו אותן מדממות והמומות, מלוות בסיני שעזר להן.
מעיין סבג חטואל. צילום עזרא לוי
את הסיני, אז צעיר בן 22, בשם ג’יאנג וואי, שלא עזב אותה לרגע, היא מצאה בחודש אפריל האחרון אחרי חיפושים ארוכים. מסתבר שהוא לא שכח אותה, ואפילו תלה על קיר ביתו את תמונתם המשותפת. השניים שוחחו שיחה מרגשת ומלאת דמעות דרך הסקייפ הסיני, וכעת היא רוצה להביא אותו ארצה. אולי היא אפילו תארח אותו באחת מהרצאותיה, בו היא חושפת בין השאר את סיפור החילוץ המרתק שלה, והוא יוכל סוף סוף לספר את גרסתו. מי שמעוניין לראות את סבג-חטואל ולשמוע אותה ממקור ראשון יוכל לעשות זאת בהרצאה שתקיים ב-25 ביולי במסגרת מועצת הנשים של כפר סבא (ראו בסוף הטקסט).
הסיפור של השתיים זכה בזמנו לסיקור נרחב בארץ ובסין. “כשהגעתי ארצה העיתונות עטה עלי”, היא נזכרת, “הייתי צריכה לברוח מהם בזמן שהפה שלי סגור עם מלתעות”. בטלוויזיה הסינית אף צילמו עליה סרט דוקומנטרי. יותר מזה, לאחרונה חשף בפניה אחד מעובדי שגרירות ישראל בסין כי הסיפור שלה הפך לאחד מהאתוסים המרכזיים של היחסים בין המדינות. “לפני כמה שנים ביקר בארץ מי שהיה מזכיר המפלגה של סצ’ואן באותם ימים”, כתב לה אותו עובד שגרירות, “היום הוא בכיר בהנהגה הסינית. בפגישה שלו עם יו”ר הכנסת הוא סיפר את הסיפור של ‘שתי הסטודנטיות הישראליות’. הסיפור הזה של החיפוש שלך ושל ענת, ומאוחר יותר כל המעורבות במאמצי הסיוע ברעידת האדמה, הוא אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי בחיי”.
"הייתי בטוחה שמיד אנחנו מגיעות למקום נורמלי ונקבל סיוע רפואי,
אבל לא יכולתי להיות כל כך טועה. הרעידה הרסה רדיוס מטורף,
ובדיעבד בית החולים היה במרחק של כ-100 קילומטר"
סבג-חטואל כמעט בת 37, נשואה לליאור חטואל, בעל קצביית בוטיק בהרצליה, ואם לעומר (5), הילה (7) ונועם (9). לפני כשנה וחצי פתחה את מרכז “רגע לנשימה” במושב נווה ימין, שבו היא מעבירה טיפולים וסדנאות ברפואה סינית, תטא הילינג ודיקור.
היא גדלה ברעננה עד גיל 13 ואת נעוריה העבירה ברמת השרון. לכפר סבא הגיעה רק אחרי שנישאה. ההרצאה שתעביר בקרוב בכפר סבא, תהיה הרביעית שלה במספר. “בחרתי לספר את הסיפור שלי מתוך מקום של יצירת שינוי ואפילו של ריפוי”, היא אומרת, “ידעתי שהוא מעורר אצל אנשים רגשות מאוד חזקים כי קיבלתי תגובות נפעמו וזה השפיע על חייהם. חוץ מזה, גם עבורי זה סוג של ריפוי. בהרצאה אני מסבירה למה לא צריך לפחד מכלום ושכל מה שקורה לנו הוא לא סתם ולא במקרה. הוא נועד להניע אותנו לפעולה, לשינוי ולהעמקה”.
גם אם שמעתם או קראתם את סיפור ההישרדות שלה, את הגרסה הזו, המלאה והמפתיעה יש לומר, היא מספרת לנו כאן לראשונה. עוד לפני סין, היא בכלל טיילה בהודו שם הכירה את עצמה ואת רצונותיה העמוקים. “הייתי אולי הבן אדם הכי מיינסטרים”, היא מגלה, “קיבלתי כאפה. זה כמו להשיל מעצמך את כל התבניות, כמו עליזה בארץ הפלאות מעבר למראה. אתה מבין שהיגיון תלוי תרבות ולא תלוי אמת. ואז אתה שואל את עצמך מה זאת האמת”.
כשחזרה ארצה החלה ללמוד רפואה סינית בהשראת דודתה אביטל סבג, נטורופתית, חוקרת אוכל אנתרופולוגי ומטפלת ברפואה סינית. אחרי ארבע שנות לימודים היא טסה להתמחות בסין. “בסוף הלימודים אנחנו בוחרות לטייל, לראות את סין הכפרית וההררית”, היא מספרת, “אנחנו מקבלות המלצה על שמורת טבע ובבוקר שתי חברות לא התעוררו. נסענו רק אני וענת, ולא יכולנו לדעת שפנינו מיועדות ללב ליבה של רעידת אדמה מאוד עוצמתית, למקור של הרעש. בדיעבד, היו המון סימנים שאני קוראת להם ‘סימני יקום’. בהתחלה נסענו לכיוון הלא נכון, היה פנצ’ר בדרך, הנהג לא הרגיש טוב. אמרתי לענת ‘תגידי, את לא חושבת שאלו סימנים?’, והיא אמרה שלא.
“אנחנו מגיעות לעיר ומרגישות שיש אווירה לא טובה, אפורה ואפלולית. הציפורים לא היו שקטות, משהו היה לא בסדר. כיוון שגססנו מרעב, נכנסנו למסעדת דגים על גדות נהר מאוד יפה. בעוד אנחנו ממתינות לאוכל, אני מספרת בטלפון לבחורה שלא התעוררה איפה אנחנו ומנתקת. לא עוברת דקה והאדמה מתחילה לרעוד. בהתחלה זה כמו נדנוד כזה. אני אומרת בקול ‘מה, רעידת אדמה’ ואנחנו רואות את כל הסינים בורחים, ניסינו לרוץ אחריהם אבל בסוף הרעידה היה מן בום כזה, שכל מה שהיה באוויר נפל יחד והגג של המסעדה נפל עלינו”.
רעידת האדמה בסצ'ואן
צילום רויטרס
כמו בכל האסונות, גם במקרה הזה כל הקלישאות נכונות. “זה כאילו החיים עוברים לך מול העיניים”, היא מתארת. “כמו שניות כאלה, כאילו הזמן לא קיים, עוצר מלכת. כמו בסרטים שרואים הכל בסלואו מושן. את חשה שוק, ניתוק, פחד, בהלה. אני מאבדת את ההכרה ומתעלפת עם הפנים למטה. כשאני מתעוררת אני מנסה לצעוק לעזרה ולא יוצא לי קול כי אני לא מצליחה להזיז את הלסת וכל הפנים שלי דם חם. אני שומעת שענת חולצה, הסינים מרימים את החלקים מענת אני שומעת שהיא יוצאת. מתחילים להרים את החתיכות ואני רואה פתח קטן, דוחקת את עצמי אליו ויוצאת. בחוץ הרס מוחלט, בתים נקרעו, הרים נחצו, עצים נעקרו וענת, שנכרתו לה האצבעות עומדת וצורחת. אני מוציאה חולצה וקושרת לעצמי את הלסת שיצאה מהמקום ותוך כדי אני כל הזמן בולעת דם”.
רעידת האדמה בסצ'ואן 2008.
צילום רויטרס
את מה שקרה אחר כך היא מתארת כ”אטרף” – הפעלת מנגנון של פייט אור פלייט (הילחם או ברח). “יש אנשים שקופאים במצבים כאלה, אני נכנסתי למוד שאני לא רואה בעיניים, רוצה לטוס משם. כיוון שאני לא מדברת, אני כותבת לענת ואנחנו יוצאות משם. הייתי בטוחה שמיד אנחנו מגיעות למקום נורמלי ונקבל סיוע רפואי, אבל לא יכולתי להיות כל כך טועה. הרעידה הרסה רדיוס מטורף, ובדיעבד בית החולים היה במרחק נסיעה של כ-100 קילומטר. אנחנו עשינו את זה, אחרי שלושה ימים של המתנה, ב-12 שעות ברגל בהרים כי כל הגשרים קרסו”
רוצים להישאר מעודכנים?
"אני משיבה שאני רוצה לחזור ואין לי כוח. אני עייפה מהמסעות. ואז
אני מקבלת סוס ורוכבת איתו בחזרה אל תוך הגוף שלי ומתעוררת.
אני פוקחת את העיניים ורואה את כולם סביבי לבנים ובוכים"
כשהשתיים מתחילות ללכת הן דווקא מגיעות למן קופת חולים שבו אולי יכלו לקבל סיוע רפואי כלשהו, אבל מיד הוא נהרס בעוד רעידת משנה. “הסינים שם בונים לנו אוהל ואנחנו ישנות וממתינות לחילוץ”, מתארת סבג-חטואל. “בשני הלילות האלה אני בלי אוכל, בלי מים ולא יכולה לישון. ביום השלישי אני מחליטה שלא בא החילוץ ולכן אני מחלצת את עצמי. אני שומעת מן קול כזה שמדריך אותי ואומר לי מה לעשות. זה ממש דומה לסיפורים אחרים של אנשים שעברו חוויות דומות. הקול הזה אומר לי ‘אני אתן לך כוחות’. כנראה שאחרי שאתה שלושה ימים בלי שינה אוכל ומים ומדמם כמו חמור, אתה מגיע לרזולוציות אחרות של תודעה”.
זה אולי היה קול פנימי?
“אני הבנתי עם עצמי שהקול הזה לא פנימי, אלא משהו חזק יותר. זה הטעין אותי באנרגיה אחרת. אין דרך להסביר איך הלכתי במשך 12 שעות. זו הליכה שאנשים שבאו לחלץ אותי לא צלחו”.
באותו הזמן אחת החברות של השתיים, יעל ארנון, שוחחה עם הוריה ועם הקונסוליה הישראלית ומחליטה להצטרף לשני הסטודנטים בחיפושים אחריהן. “אני מתחילה ללכת וכולם מנסים לעצור אותי, ואני לא מקשיבה. בהמשך הדרך, אני פוגשת את הסיני הזה שהבית שלו נהרס לחלוטין. הוא מסתכל עלי ושואל אם אני צריכה עזרה. עשיתי כן עם הראש, והוא החליט שהוא לוקח אותי. הוא החליט שהוא מציל לי את החיים. אחרי שעתיים שלוש הליכה אנחנו פוגשים את הישראלים והוא לא עוזב אותי עד לבית החולים”.
החילוץ של מעיין סבג חטואל. צילום אלירן דובז'ינסקי
לא אמרת לו מה אתה עושה, תחזור?
“השתגעת? אני לא עוזבת אותו. הוא המלאך שלי. אני בתודעת מלאכים ורוחות והוא היה מלאך. גם אחרי כמה שעות הליכה עברנו ליד הבית שלו ההרוס, ואמא שלו יוצאת ומכינה לנו אוכל. אני לא אוכלת כלום, כי אני לא יכולה, אבל ענת ישבה לאכול איתם. לא יודע מה היא הכינה, אולי חול ואבנים. גם כשבסוף הצעתי לו אלף יואן בכיס, שזה סכום מטורף בשבילו, הוא לא הסכים”.
ולאורך הדרך לא התייאשת?
“היו לי מלא אירועים כאלה שאמרתי ‘די תשאירו אותי פה, עדיף לי להישאר ולמות’. לירן המציא כל מיני שקרים על מעיינות קסומים מעבר להרים ואני הלכתי אחריו. אחר כך הוא יצר קשר עם הרשויות באמצעות טלפון לווייני והאמבולנס אסף אותי לבית החולים ממקום שבו כבר אפשר היה לנסוע על הכביש”.
איך נראה בית חולים סיני אחרי רעידת אדמה?
“מטורף. אין חשמל, המשפחה שלי שומעת שאני מגיעה לשם והם עולים על מטוס. הם מספרים שאנשים ישנו ברחובות, אבל אני קיבלתי חדר VIP. טיפלו בי במחלקת פה ולסת, עשו סי-טי לכל האיברים ואומרים לי שאני חייבת ניתוח. ההורים רצו שינתחו אותי בארץ, אבל הסבירו לי שאם זה לא קורה עכשיו אני מתה. נכנסתי לניתוח והוא עבר נהדר, רק שהם שמים לי יותר מידי חומרי הרדמה ולא מצליחים להעיר אותי בסיומו. אני בקומה – וחווה מן חוויה חוץ גופית במהלכה אני עולה למעלה – למין חלל שחור וריק – מצד ימין נפתח יש מין צינור אור. בשלב הזה אותו הקול שליווה אותי כל הזמן שואל אותי אם אני רוצה לחזור. אני משיבה שאני רוצה לחזור ואין לי כוח. אני עייפה מהמסעות. ואז אני מקבלת סוס ורוכבת איתו בחזרה אל תוך הגוף שלי ומתעוררת. אני פוקחת את העיניים ורואה את כולם סביבי לבנים ובוכים”.
מעיין סבג חטואל בבית החולים בסין, אחרי החילוץ
"דיברנו והוא בכה מאוד. הוא אמר שזה אחד הדברים הכי מרגשים שהוא
עשה בחיים שלו. היום הוא בן 32 עם שני ילדים. אני חייבת לנסוע
לראות אותו, ואני מאוד מקווה שאצליח להביא אותו לפה"
בארץ היא מנותחת שוב להסרת המלתעות שקשרו לה את הלסת לפנים. רק אחרי שלושה חודשים וחצי היא לומדת לדבר שוב. את השיקום לא עשתה כמקובל בבית לווינשטיין אלא באמצעות הרפואה המשלימה. אבל הדרך לא הייתה קלה. “היו לי מלא סיוטים, חרדות, היינו הולכים ברחוב וכשאוטובוס היה עובר ומרעיד את כל האדמה סביבו הייתי משתנקת”, היא מגלה, “בכלל, ברגע שראיתי את הפרצוף שלי בפעם ראשונה רציתי לברוח מעצמי. חודשים אכלתי עם זונדה, אבל חוץ מזה שהייתי במצב סיעודי לא פשוט, הייתי גם שבורה נפשית. בסוף מה שהחזיר אותי לחיים זה דווקא כשנכנסתי להיריון”.
למה היה חשוב לך למצוא את ג’יאנג וואי?
“זה היה חלום. רציתי להגיד לו תודה. זה ישב לי על הלב כמעט עשר שנים. רציתי גם להבין איך תקשרנו, הוא לא יודע מילה באנגלית ואני לא מבינה אותו ואנחנו מתקשרים 12 שעות”.
ואיך זה קרה בסוף?
“בקונסוליה הישראלית בסין לא הצליחו לאתר אותו, החברים הישראלים שחילצו אותי לא הסתייע להם, אבל בסוף אני פוגשת ממש במקרה את גיסתה של חברתי כרמית סודמן, סינית ממחוז סוצ’אן בשם צ’אן טאו. אני מספרת לה את הסיפור והיא מכירה אותו ומראה לי את הסרט התיעודי שעשו עלי ביוטיוב. מאז המשימה שלה הייתה להגשים לי את החלום. היא שלחה את התמונה שלו לרשויות, לתלמידים במכללות ועוד להמון מקומות, ובסוף חבר שלמד איתו במכללה סיפר לו שמחפשים אותו בישראל. דיברנו והוא בכה מאוד. הוא אמר שזה אחד הדברים הכי מרגשים שהוא עשה בחיים שלו. היום הוא בן 32 עם שני ילדים. אני חייבת לנסוע לראות אותו, ואני מאוד מקווה שאצליח להביא אותו לפה. הוא מאוד רוצה. זה חתם לי את הריפוי, הבעיה שפניתי לכל מיני גורמים ממשלתיים ואף אחד לא ממש עוזר לי להגשים את זה”.
יש אתרי גיוס ההמונים.
“זה רעיון לא רע בכלל”.
מה הוא סיפר לך על החילוץ?
“שהיו לי אנרגיות מטורפות, שאני נתתי לו השראה. הוא אומר שגופנית ורוחנית הייתי מוטענת. אני לא מבינה בדיוק מה זה אומר שאני נתתי לו השראה. אמרתי לו שאני לא יודעת אם חלמתי את זה מרוב שזה הזוי והוא ענה ‘את לא משוגעת’, זה קרה”.
הישארו מעודכנים בכל הסיפורים החמים בכפר סבא:
- להורדת אפליקציית צומת השרון כפר סבא: אנדרואיד, אייפון.
- להצטרפות לקבוצת העדכונים של צומת השרון כפר סבא בווטסאפ.
- להצטרפות לקבוצת הפייסבוק
מלב האדמה ללב האדם: ההרצאה של סבג חטואל
ההרצאה של סבג-חטואל, “מלב האדמה ללב האדם”, נערכת במסגרת סדרת ההרצאות “אישה הרשאה” ביוזמת מועצת הנשים בכפר סבא. היא תתקיים ביום רביעי, 25 ביולי, בשעה 19:30, בחדר 10 בבית רייזל, ברחוב גאולה 12 בכפר סבא.
“אנחנו חיות בסיבה מלאה בנשים מדהימות וסיפורים מדהימים וצריכות לקחת מהן את הדחיפה הקטנה והאמת שלנו, ולחבר אותה לעשייה למען קידום מעמדנו הכלכלי, האישי והחברתי”, אומרת טלי רונה, יועצת ראש העירייה לקידום מעמד האישה, “הדיאלוג הנשי, הנכחה של נשים מעוררות השראה והעצמה, היא מטרה שלי לשנת 2018 של מועצת נשים”.
