לניצן רייך, מתנדב סדרתי, יש מיזם התנדבותי חדש והוא זקוק לעזרתכם

אם החיים שלכם נשארים בדרך כלל בגבולות המשפחה, הרבה עבודה, קצת ילדים, תחביבים ובילויים, בסוף קריאת הכתבה הזאת יש סיכוי לא רע שגם אתם תרגישו, כמו כותב שורות אלה, איך הבושה מתפשטת בגופכם והשאלה "מתי עשיתי לאחרונה משהו בשביל מישהו" תצוף בראשכם. וגם אם אתם מתנדבים מפעם לפעם ועוזרים לזולת, ונכון – זו אינה תחרות, יש מצב שתרגישו שזה כאין וכאפס לעומת האנרגיות שמוציא ניצן רייך כדי לעשות אנשים מאושרים יותר. בשנת 2018 הוא אף זכה על כך בפרס, פרס ההתנדבות על שם זאב גלר, על הפעלת מיזמים שונים בעיר לעזרה לזולת.

שמענו עליו כשפנה בקבוצת הפאפות בכפר סבא לעזרה, עבור קשישה שמעקה מרפסת ביתה קרס. הוא, היחיד מכולם, קפץ ראשון להתנדב ולהתקין לה מעקה חדש ב-10,000 שקלים מתרומות שאסף. בימים אלה לקח על עצמו פרויקט חדש כשהחליט לשפץ את ביתו של חבר בקבוצה שנקלע למצוקה כלכלית. "היה חשוב לי לשים אלומיניום בחלונות כי בחדרים של הבנות הכל מכוסה קרטונים, טלאי על טלאי", מספר רייך, "הבאתי הצעת מחיר מאחד הפאפות, שתרם את העבודה ואת החומר נתן במחיר עלות. הצלחתי להביא כמה תרומות, ובכל פעם שיש לי כמה שקלים אני עושה עוד משהו בבית. אבל אני בהחלט צריך עזרה. אלו שני פרויקטים מהגדולים שלקחתי על עצמי, ואני מקווה מאוד שאנשים טובים באמצע הדרך יתרמו גם את העבודה וגם את החומרים. מחר אנחנו נכנסים לחדרים לשים פרקטים ולעשות תיקוני טיח וצבע, וגם נחליף דלתות שבורות, ככה, קצת, טיפונת לשפר להם את החיים. גם חשמלאי אמור להיכנס לשם ובשלב השלישי אני רוצה לעשות להם מחדש את השירותים והמקלחת. מה שקורה שם בפועל רואים רק בסרטי אימה. הכל רקוב".

ניצן רייך. צילום עזרא לוי

האיש, שכפי שמיד תראו מחזיק ברזומה מרשים של התנדבות, נכנס לפרויקט שהוא בהחלט קפיצת מדרגה בשבילו. "אני לא רגיל לעשות מיזמים בסדרי גודל כאלה", הוא מודה, "בעלי מקצוע יש בהמונים אבל אני צריך חומר, עץ, ברזל, בטון ואת זה יש לי בעיה לגייס. הם יעשו את העבודה בהתנדבות אבל לא יקנו את החומרים. במקום אחד גייסתי מהעבודה שלי, במקרים נוספים אני משונרר. אבל אין ספק שרק עזרה ונכונות של הציבור יעזרו לסיים את הפרויקטים האלה".

רייך, 47, נשוי ואבא לשלושה, נבחר לא מזמן לתפקיד יו"ר סניף איחוד הצלה בכפר סבא, הוד השרון והמועצה האזורית דרום השרון (בהתנדבות). הוא חבר בפורום הישראלי למנהיגות, מהנדס תוכנה וניהול בחברת אמדוקס, נשוי ואב לשלושה. החל משנת 2000 הוא גם יזם ומוביל חברתי. הוא שימש כיו"ר השכונה הירוקה בכפר סבא, הוא מפעיל מרכזי למידה לילדים בסיכון בחטיבת אלון ובפנימיות כמו שטיינברג, אלומים והדסים, שם הם מקבלים ארוחה חמה ועוברים פעילויות ושיעורים עם מנטורים מאמדוקס אחד על אחד, קשרים שלדבריו נותרים לכל החיים. החברה גם מממנת חוגי אופניים באמצעות המדריכים הטובים באזור שמלווים את הילדים. בנוסף, יש לרייך את אמבולנס המשאלות לילדים שהוא מפעיל דרך איחוד הצלה שנותן מענה לילדים חולי סרטן וקשישים שמרותקים לבית שרוצים להגשים את חלומם. ועוד משהו: הוא פותח קורס במטרה להכשיר אנשים לתת עזרה ראשונה, בחינם אין כסף. וזה לא הכל – יחד עם עיריות כפר סבא והוד שרון הוא עמל בימים אלה למציאת מימון למיזם צ'יל, אפליקציה שפיתחו שני יזמים צעירים שמאפשרת לצעירים לזמן באופן בהול אחים בוגרים, במקום להזעיק את רשויות החוק, לכל בעיה שלא צצה. ואם זה לא מספיק, אז יחד עם סיירת הורים עירונית הם יוזמים מיזם לקראת יום העצמאות ול"ג בעומר של קורסים להורים שידעו להתמודד עם צעירים שיכורים. הוא גם מנהל מיזם אוסישקין לעבודה ומנטורינג של מתנדבים עם ילדים על הרצף האוטיסטי והוא גם יועץ להקמת מערכי מתנדבים ברשויות מקומיות.

וזה לא נגמר כאן. לפני כשנה וחצי הביא רייך לאזור השרון מיזם של איחוד הצלה בשם "תן כבוד" בו לוקחים חלק בהתנדבות 65 חובשים פרמדיקים ורופאים שמנסה לתת מענה לקשישים שסובלים מבדידות. המתנדבים מגיעים אל בית הקשישים פעם בשבוע לחצי שעה לוקחים להם מדדים ומהווים עבורם אוזן קשבת. "גם אני רציתי לחוות את זה", הוא מספר. "אז ביקשתי ממחלקת הרווחה לקשר אותי עם קשישה שאוכל לשבת איתה שעה וחצי בשבוע. גיליתי שיש כמות עצומה של בני 70 ומעלה שסובלים מבדידות. היום קראתי מסמך מזעזע של משרד הבריאות שמזהיר כי נגיע לכ-700 אלף קשישים כאלה. בכל אופן, זיהיתי שבתים רבים של הקשישים לא מוכנים עבורם, ושאחוז הנפילות בבית בגלל השטיחון שלא מתאים או המעקה של הדלת הוא עצום. לפעמים אתה יכול להגיע אליו הביתה ולצלצל במשך שעה והוא לא שומע את הפעמון. לפעמים בחורף קר ובקיץ חם. אז לקחתי בעלי מקצוע, חשמלאים, רופאים, עורכי דין ואפילו אוסטאופתים שיטפלו בקשישים שלא מסוגלים לצאת מהבית. ואיזה שינוי זה עושה עבורם. בנוסף הרמתי את מיזם 'בית חם' בו אנחנו תורמים תנורים חדשים, שמיכות פוך, ומעילים יחד עם חב"ד".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה לאנדרוייד

הורידו את האפליקציה לאייפון

עקבו אחר דף הפייסבוק שלנו

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו

איך נכנסה ההתנדבות לחיים שלך?

"בשנת 99 אושפזתי באיכילוב. יום אחד אני שוכב במיטה ובא בן אדם, כמו בחלום, עם עגלה, וחילק מתנות לחולים. פתאום תשומת הלב הזאת עשתה לי מהפך בחיים. איך יכול להיות שבן אדם נכנס לחדר עם עגלה קטנה כזו, ומרגש את האנשים עם דבר כל כך פעוט. כשיצאתי מבית החולים החלטתי לחזור לשם. בפעם הראשונה חזרתי עם כמה עוגיות שחילקתי במחלקות למטופלים, ואחרי זה גייסה אותי מנהלת אחת המחלקות ואמרה שיש לה כמה צעירים שהיא 'מאבדת אותם נפשית' כהגדרתה. 'רק תהיה ותדבר איתם', אמרה. הגעתי ודיברתי. אגב מאז, מאותן עוגיות, ובמשך 15 שנה, משתתפים בפרויקט הזה 90-80 אנשים, ששרים במחלקות בחנוכה, ואנחנו מגיעים לכל מקום שנותנים לנו להיכנס. אנשים מוטרפים מזה".

וכשהיית צעיר יותר?

"גם אשתי שאלה אותי. כשבדקתי עם ההורים שלי, התברר שכשהייתי קטן היה לנו שכן שהיה הגבאי של בית הכנסת. אדון שוורצפלד. הייתי עוזר לו בחצר פעם בשבוע. אחרי כמה שנים הייתי עובד בבית הכנסת בניקיון ועוזר לו בבית בצבע. אחר כך הייתי עוזר לשכנה מלמעלה ולזו שלמטה. כזה הייתי. כנראה שתמיד הייתי פעיל, אבל עכשיו זה הרבה יותר".

ניצן רייך. צילום עזרא לוי

רייך לא מרגיש שהוא עושה יותר מידי. להיפך, הוא מבחינתו עוד לא עשה מספיק. "יש פער עצום בין החיים שלנו, וביל למשל אלה של הילדים שחיים בפנימיות. יש פער בין מצבם של ההורים שלי, ואני רוצה להאמין שההורים של רובנו נמצאים במצב טוב, לבין אותם קשישים בודדים. החלום שלי לצמצם את הפערים האלה, ואני רוצה להקים מיזמי ענק קהילתיים וחברתיים".

ולמה שזה לא יהיה תפקיד המדינה?

"המדינה לא תדע והיא לא יודעת להתמודד עם זה. אני קורא אין סוף מאמרים לגבי זקנה וילדים. בכל מדינות העולם לא יודעים להתמודד עם המספרים האלו. כשאנחנו נגיע לשם המצב יהיה הרבה יותר גרוע. תשמע, אני מגיע לשתי קשישות כל שבוע. האחת מכינה לי כוס קפה ועוגת גבינה באופן קבוע ובכל שבוע אני שומע את סיפורי השואה שלה. אם אני במקרה לא מגיע היא בוכה לי 'אתה כבר לא אוהב אותי'. לקשישה השנייה נפל המעקה. שתיהן מדהימות כל אחת בדרכה. אתה יוצא משם בתחושה שאתה באנרגיות מטורפות. החיוך שיש להם על הפנים, לכל אחד מהאנשים שאנחנו עוזרים להם, טוען אותך באנרגיות לכל היום".

ועדיין, אתה לא מרגיש שהמדינה "זורקת" על העמותות את הבעיות שבתחום אחריותה?

"אני אף פעם לא לוקח את 'התפקיד של'. למשל, במשמר השכונות מנסים לגייס אנשים למשמר כדי למנוע פריצות. אני מתנגד לזה, כי ברגע שזה יוקם אף שוטר או סיור לא ייכנס לאזור. התפיסה שלהם היא שהם לא באים לעזור אלא באים במקום. במקרה שלנו, יוצא ממשרד הבריאות קול קורא לארגונים שכן עושים כבר דברים דומים ועובדים עם קשישים וילדים, ולראות אם הם יכולים לממן את הדבר הזה כדי שיהפוך למיזם ארצי ולאומי. הנקודה היא שכל דבר שמישהו יוזם ועושה, בסופו של דבר יהפוך לחלק מתוכנית ארצית לאומית. כבר היום, למשל ביטוח לאומי, נותן לקשיש תשע שעות שבועיות שתעשה איתם מה שאתה רוצה. אתה יכול ללכת למתנ"ס ולקבל תכנים, שזה התקדמות רצינית. זה הגיע מהשטח. השטח מפרה את הרשויות ולהפך. לכן, מה שאנחנו עושים פה זה לא במקום. אנחנו נתווה את הדרך. כשאני אומר שאף קשיש לא יסבול מבדידות – הארגונים האלה בשטח הם אלה שייצרו את השינוי".

ומה עם עצמך, לא אומרים לך שכדאי להפסיק עם "הטירוף" הזה?

"ימי עבודה שלי יכולים להסתיים בשמונה בערב ואחר כך אני עוד ממשיך לעבוד אחרי שהילדים נרדמים, על תוכניות עבודה. לא תמצא אותי סתם יושב מול הטלוויזיה. אולי 'מטורף', אבל אני גם מאוד על הקרקע. אני יודע מה קורה אצל הילדים שלי, ואנחנו גם מטיילים ומבלים יחד כמשפחה. חוץ מזה יש לי זמן לעצמי. האהבה שלי היא לעסוק בעץ, בטון וברזל. יש לי סדנה בחניה בגודל 4.7 מטר. שם זה אני ועוד שני ארונות, וזה השקט שלי. כשהילדים הולכים לישון ואשתי נרדמת מול הטלוויזיה ואני יורד למטה לשעה וחצי, מוציא כמה דברים, ומתחילים יום חדש".