רות באומן והבובה. צילום אריה אברמזון
רות באומן והבובה. צילום אריה אברמזון

"ראיתי את הגרמנים רוצחים את אבא ואת אחי. בגיל שש וחצי הפכתי להיות בת מאה"

כשרות באומן הייתה בת שש וחצי היא נפלה לילדי הנאצים, שהעמידו אותה ואת בני משפחתה בשורה וירו במי שהעז לשבת. אביה ואחיה נרצחו לנגד עינה. רק בזכות תושיית אמה, היא ושני אחיה ניצלו. זהו סיפורה

פורסם בתאריך: 2.5.19 16:52

רות באומן, ישבה אתמול (ד') ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בבית הקשיש ברחוב תל חי מול קהל גדול וסיפרה אחר הצהריים במסגרת רב שיח את סיפור הימלטותה כילדה מהנאצים. מאחוריה ישבו בנה יעקב, הנכדה מעיין והנכד טל. כל אותו הזמן הייתה מונחת בובה על ברכיה, שערה בלונדיני, חולצתה ורודה וחצאיתה תכלת. את הבובה, העתק של בובה שהייתה לה בילדותה בכפר אושויצה בפולין ושנאלצה להשאיר מאחור כשמשפחתה נמלטה עם תחילת מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, שחזרו עבורה מזיכרונה אנשי עמותת סביון לפני כשנתיים. מאז היא והבובה צמודות. "תאמינו לי, שאני ישנה עם הבובה", אמרה לנוכחים שהעלו חיוך. "אני בת 86 ישנה עם בובה. מחבקת אותה כל הזמן. אני והיא לא נפרדות".

לנוכחים היא מציגה תמונה. כסאות עם טליתות עליהם אותה ציירה. "אני התחלתי לצייר מגיל 75", הסבירה. "ציירתי את הציור הזה ואני נושאת אותו לכל מקום. הציור מספר על ששת המיליונים. על כל כיסא מונחת טלית בצורה אחרת, כל כיסא הוא מקום אחר, מדינה אחרת אליה נכנסו הגרמנים והשמידו את ששת המיליונים. יום אחד הנכדה שלי עשתה לי הפתעה. היא סיימה תיכון במגמת ריקודים. הזמינו אותי לערב ריקודים ופתאום היא מראה לכולם את התמונה ועשתה כוראוגרפיה – היא רקדה את ריקוד הכיסאות. תאמינו לי בכיתי מפני שהיא עשתה את זה מה זה יפה. הכיסאות לא היו ריקים ולאט לאט התרוקנו ממש כמו שזה היה בשואה".

"עברתי גיהינום עלי אדמות", סיפרה באומן לקהל. "במחנה השמדה לא הייתי, אבל עברתי שש שנים של רעב, הבטן מתכווצת, ראיתי את הנורא מכל – את הגרמנים רוצחים את אבא ואת אחי. בגיל שש וחצי הפכתי להיות בת מאה".

באומן נדרה נדר לספר את סיפורה ומשנת 2005 היא מסתובבת בבתי הספר. "היכן שמזמינים אותי, אני נותנת עדות", היא אומרת בשיחה עם צומת השרון. "היום הייתי בכצנלסון וסיפרתי את קורות חיי. בשנת 1939 היינו אני בת שש וחצי, אחותי שרה בת 14, אחי הגדול סמי שהיה רשום לרפואה בקרקוב והיה לי אח קטנצ'יק בן שנה ומשהו בשם אולג. אבא שלי שמע מה שהולך לקרות, שגרמנים צריכים להיכנס ולקח את אחי סמי ואמר שהוא בורח ללבוב ולהקים שם חדר עבורנו וכך היה. הוא יצא עם אחי ואנחנו נשארנו. לאבא שלי הייתה מספרה לנשים ולגברים ברכבת והיו לו שם שתי מתלמדות נוצריות. הן ישנו אצלנו בבית. לפני שתפסו אותנו הגרמנים אמא ביקשה מהן שיגידו שאנחנו בני המשפחה שלהן".

הנאצים הגיעו לבית ברחוב אושושקה 16 והוציאה את האם הילדים אל הרחוב. "אפילו צידה לדרך לא לקחנו, הכל נשאר בבית, גם הבובה שלי. המתלמדות אמרו שאנחנו המשפחה והגרמני עם הפנים האלה, אמר 'ראוס' – אם אתם לא יהודים – מהר רוצו מה אתם עושים פה. ברחנו. לאמא שלי היה כסף כי הם רצו לבנות בית. הם קנו מגרש אבל לא הספיקו לבנות, אז היה לה כסף. היא לקחה עגלון – ישבנו על העגלה והיא אמרה לו סע לכיוון גבול אוקראינה, אני רוצה להגיע ללבוב. הוא אמר אני לא אגיע איתך לשם אבל אני אסע. נסע איזה שני כפרים והוריד אותנו במקום לא מקום ואמר זהו, יותר אני לא רוצה להמשיך אפילו אם תשלמו מיליונים. אז ירדנו".

בני המשפחה המשיכו במשך שבועות ברגל, בפולין הקרה והמושלגת עד שהגיעו לגבול אוקראינה. "הגענו לאוקראינה יחפים ורעבים כשהתינוק על הידיים", היא ממשיכה. "לראות את זה בגיל שש וחצי זה היה נורא. היו שם אוקראינים שישבו על ערימות קש עם קילשונים. לקחו מאמא שלי את כל הכסף ורצו להרוג אותנו. פתאום הולכת לקראתנו אישה אוקראינית קטנה, סגורה עם מטפחת ואמרה להם 'מה אתם עושים' ואמרה לנו בואו איתי. היא הבריחה אותנו ולקחה אותנו אליה. היינו אצלה שלושה חודשים במסתור. אחרי שלושה חודשים היא באה פתאום בריצה ואמרה – אנשים תברחו. ברחנו ליערות. 20 ומשהו מעלות מתחת לאפס, בלי אוכל, רעבים. אמא הייתה לוקחת זרדים, ממיסה את השלג ומחממת לתת לנו קצת מים, עד שהגענו לאיזו עירייה מתחת ללבוב שאני לא זוכרת את שמה. למרבה הפלא, שם מצאנו שם את האבא והאח. אני אהבתי את אבא שלי ואת אח שלי אהבת נפש ושמחתי שפגשנו אותם שוב. הוא תמיד נשא אותי על הכתפיים".

מה שבאומן הקטנה לא ידעה הוא ששמחתה לא תמשך זמן רב. "ישנו את הלילה באיזו דירונת קטנה ובבוקר אמא אמרה נשאר לי בכיס משהו אולי נלך לשוק ונמצא אוכל. הלכנו כולנו ביחד לשוק ולא ידענו שבלילה נכנסו הגרמנים לעיירה. הם תפסו אותנו, העמידו אותנו בשורה ארוכה עם עוד יהודים שישיות שישיות. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי מה זה דם. אסור היה לשבת. מי שלא הצליח לעמוד ירו בו. אני נבהלתי מאוד. שיסו עלינו החיילים של האס אס את הכלבים האימתניים שלהם. עד היום אני צועקת בלילות מהפחד. ואז, אני לא יודעת מה קרה – אולי אחי סמי דיבר משהו עם אבי, אבל פתאום שמענו שתי יריות וראינו אותם מוטלים מתים על הרצפה".

מי שהצילה את הילדים ההייתה האם. "אמא שלי הייתה גיבורה. אנחנו שם המשכנו לחכות לאיזו רכבת, אבל היא אמרה 'אני חייבת לפחות להציל את הילדים'. היה נדמה לה שאחד הגרמנים שם שהיה בפטרול שהוא לא גרמני, אולי הוא וינאי או משהו כזה, שיש לו עיניים טובות. היא כל הזמן ביקשה ממנו שיתן לנו ללכת. כל הזמן דיברה אל ליבו. אמרה יש לך ילדים ואישה בבית, אתה יודע מה זה. וכך ניצלנו. הוא אמר לנו תלכו".

בני המשפחה המשיכו משם אל מחנות העקורים בגרמניה ורק בשנת 49 היא עלתה ארצה. "למדתי עברית כבר במחנות", היא מספרת. "פה בארץ כבר הייתי בת 15, עבדתי בכל מיני עבודות חקלאות ואז התפנה איזה מקום לתפקיד עוזרת לגננת. עבדתי גם בבית הספר סולד בכפר סבא ובסך הכל עבדתי בחינוך מעל 30 שנה. יש לי בן אחד ובת אחת ושמונה נכדים נפלאים. כולם בצבא. כולם ידעו שצריך להגן על המדינה שלנו. אני שרופה על הארץ שלנו ואוהבת אותה אהבת נפש. החג שאני הכי אוהבת הוא יום העצמאות. אני מודה לאלוהים שהגעתי ארצה, שהוא שמר עליי. אני מעבירה ומספרת את מה שאני יודעת ואני מבקשת מהילדים של היום לא לשנוא ולא לקנא. הקנאה מביאה לשנאה – וזה מה שקרה לעם הגרמני הנאור ביותר".

תגובות

אין תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון כפר סבא"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר