שבורים, מוזנחים, חלקם נגנבו: סיור עצוב בין פסלי הרחוב של כפר סבא

כמה פעמים עברתם ברחוב ויצמן, ממש מול בניין העירייה, מעבר לכביש, ונתתם את דעתכם למונומנט “זכוכית כלואה” שהוצב שם לפני 23 שנה על ידי האמנית נחמה התרסי? ומתי בפעם האחרונה הבחנתם בפסל הברזל הנטוש, ללא השם, בחזית המערבית של בית שרה המוצב מוזנח ומוסתר בינות השיחים? והאם שמתם לב שבגינת עמל, על הגבעה מול גינת המשחקים, ישנה במה ריקה לפסל בשם “ראש” שראשו ניטל ככל הנראה על ידי גנבי הברזל החמדנים?

ברחובות רבים נוספים בעיר, ובחלק ממוסדות החינוך, מפוזרות יותר מ-70 יצירות אמנות של אמנים מתחום הפיסול, חלקם בעלי שם, המציגים את עבודותיהם בערים רבות בארץ ובעולם. לצערם הרב, עיריית כפר סבא הזניחה לאורך השנים את הטיפול בפסלים העירוניים, שחלקם נקנו בכסף ואחרים התקבלו כתרומה. כך או כך, בעירייה לא ביצעו את חובתם החוקית לטפל בפסלים האלה ולשמור על כבודם של האמנים שיצרו אותם (סעיף 46 לחוק זכויות יוצרים קובע כי לכל יוצר של יצירה אומנותית, קיימת זכות מוסרית אישית על יצירתו. הסעיף גם קובע כי אין לבצע ביצירה כל פעולה פוגענית, סילוף או פגם אחר, שעלולים לפגוע במידה ניכרת בשמו הטוב של היוצר או בכבודו). חמור מכך, כמה אמנים שפסליהם הוצבו בעיר טוענים שבמהלך ניסיון של עובדי העירייה לטפל בהם, פסלים שלהם הושחתו.

רוצים עוד דוגמאות? בסיור השבוע גילינו גם כי פסל מתכת בגינת סקיבין עליו ישבו זוג יונים ממתכת נגנב, הפסל "הורה" של בתיה לישנסקי בפנימיית אונים עומד מלוכלך ומוזנח, ככל הנראה הוזז מעט ממקומו וישנה עשביה גבוהה וצהובה מסביבו. הפסל האיקוני "נושא האור" — של האמן נפתלי בזם ז"ל המוקדש למייסדי כפר סבא, בוניה ומגיניה וניצב בחזית יד לבנים – עומד משופץ, אולם אין עליו קרדיט. פסליו של בזם ניצבים גם ביד ושם ובבית הנשיא. בבית הספר עציון מצאנו פסלים רבים מוזנחים, מלוכלכים, שבורים, חלקם נגנבו וללא קרדיט.

פסל של דרורה בן דורי בבית ספר עציון. צילום אריה אברמזון

לפני כשבועיים הגיש חבר מועצת העיר מסיעת “כפר סבא מתקדמת” פנחס כהנא שאילתה לראש העירייה רפי סער, בה הביע דאגה בשאר למצב הפסלים ברחבי כפר סבא. בעירייה השיבו לשאלת צומת השרון כי טענותיו של כהנא מוצדקות, וכי הנושא נכלל בתוכנית העבודה של העירייה לשנת 2019 ויטופל בהתאם.
אבל האם מדובר בהצהרה שהיא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי?

מסיור פסלים ברחבי העיר, שהסכימה לערוך לנו מורת הדרך הכפר-סבאית שרונה לימן, ולאחר שיחות שקיימנו עם אמנים שפסליהם מוצבים בכפר סבא, עולה תמונה מטרידה של התייחסות העירייה לאמנות הציבורית שבשטחה ועליה היא אמונה. תחזוקת הפסלים בעיר מבוצעת תחת תב”ר (תקציב בלתי רגיל) פיתוח גנים ונוף. כיום, מודים בעירייה בתגובתם לכהנא, אין סעיף תקציבי לפיסול ולכן גם לא מציבים פסלים יותר ברחבי העיר. הפסל האחרון שהוצב בעיר היה בשנת 2017, במתחם הפארקור בשכונת 80. מה שכן, העירייה מציבה בכיכרות בעיר “קישוטים” שאינם עומדים בקנה אחד עם ההגדרה לאמנות, שגם הם דורשים תחזוקה שוטפת. גם על כך ישנה ביקורת מצד האמנים. בשנת 2010 הכינה, בהתנדבות, עובדת העירייה תמר פארן גת, יחד עם הפסלת ורדה גבעולי, רשימת פסלי חוצות בעיר. השתיים עברו פסל אחר פסל ותיעדו את מצבו. כבר אז מצב הפסלים היה בכי רע. מאז שופצו יצירות בודדות בלבד עד שנגמר הכסף. מאז לא קרה עם הנושא הזה דבר.

פסל שבור בבית הספר רמז. צילום אריה אברמזון

אורי דה בר, אמן רב תחומי ואדריכל ישראלי שניהל את האגף לשיפור פני העיר בעיריית כפר סבא לאורך כל שנות ה-90, ובתקופתו הוצבו פסלים רבים בעיר מזועזע ממצבם. “לעירייה לא היה אף פעם כסף להציב פסלים ולטפל בהם”, הוא מודה, “אני גייסתי תקציבים ותרומות מאמנים וממשרד החינוך והצבנו בבתי ספר פסלים של אמנים יידועי שם. אם היו מוכרים את הפסלים האלה הם היו מביאים הרבה מאוד כסף. לדעתי, שיפוץ כל הפסלים יכול להיעשות כיום בפחות מ-100 אלף שקלים. חלק מהם מוסתרים על ידי צמחיה, אחרים נוטים הצידה וצריך ליישר אותם, חלק צריך לצבוע ולשחזר. זה לא סיפור גדול ולא צריך להיעשות בו זמנית. ראש העיר צריך לתת הוראה למישהו, שיהיה אדריכל העיר או מנהל אגף גנים ונוף או אמן שיהיה אחראי לזה. זה פשוט צריך להיות מישהו עם הרבה לב וקצת הבנה”.

אחד הפסלים אותם ביקרנו בסיור בעיר היה צב של גבעולי ואילן גלבר. הצב, שהאדמה סביבו נסוגה, מוכתם ומלוכלך, אחת מרגליו שבורה וניכר שפגעו בו. “הפסלים של האבן שלי לא כל כך זקוקים לשיקום או שיפוץ”, אומרת גבעולי, “”אם זה מתיישן מהזמן אז שום דבר לא קרה. מוזר שאתה מספר לי שהצב נפגע כי האבן בדרך כלל לא מתקלקלת. ממה שראיתי, לפני תשע שנים, יש פסלים הרבה יותר פגועים מזה שלי. הסיבה שצריך לשמר היא חוק זכויות יוצרים. החוק אומר שצריך לשמר את הפסל שיראה כמו שצריך ולדאוג שיוצג שמו של הפסל. כאמנית זה עושה לי לא נעים שאין הקפדה. בדרך כלל גם נהוג לפנות קודם לאמן שאולי הוא רוצה לעשות את השיפוץ בעצמו ולצערי לא תמיד מאפשרים את זה. אם יש פסלים שנצבעו בלבן למרות שזה לא צבעם המקורי זו פגיעה בזכויות יוצרים או בזכויות המוסריות. לדעתי יש לזה פתרון מאוד פשוט – כשאחד הפסלים יתבע את העירייה היא תאלץ להתייחס לנושא. אם קוראים את החוק רואים שבית המשפט יכול לקבוע עד 50 אלף שקל בלי הוכחת נזק. זו תעודת עניות לעיר ומשקף את התפיסה התרבותית שלה. פיסול ציבורי זה נכס עירוני. וזה חוסר התייחסות וזלזול כלפי הנכס, בלי לדבר על כבודו של האמן”.

הפסל צמח בר של דרורה בן דורי. צילום אריה אברמזון

לדרורה בן דורי כמה פסלים ברחבי העיר. מדובר באמנית מכפר סבא הפועלת מזה 50 שנה בתחום ולדבריה לימדה מאות אמנים בעיר. בשיחה עימנו היא מבהירה כי אין לה דבר וחצי דבר נגד הנהלת העיר הנוכחית וכי היא מקווה שיטפלו בנושא בדחיפות. כמה מפסליה מוצבים בבית הספר עציון (כיום בית הספר רמז). מסיור במקום עולה שחלקם דהויים, שבורים וללא שם הפסל וקרדיט. “יש לי גם אנדרטה בכפר סבא של ארבעה וחצי טון, שלשמחתי עדיין עומדת יפה ושני פסלים נוספים על בן יהודה שעומדים מאוד לא מטופלים”, אומרת בן דורי, “פסל אחר, בשם ‘גולת הכותרת’, עמד 24 שנים בכניסה להיכל התרבות ונגנב. הרימו אותו לפני השיפוץ בהיכל התרבות. אני דווקא שאלתי את ראש העיר (יהודה בן חמו, א”א) אם אני צריכה לעזור לפנות את הפסל, אבל הוא אמר ‘מי ייגע ביצירה שלך’ והנה דווקא זו נלקחה”.

פסל "עץ הדעת" של נתן ברוך בן יהודה, ניצב בבית ספר "עציון". צילום אריה אברמזון

אחד הפסלים המוזנחים של בן דורי הוצב בבן יהודה 77 ב־1999 ונקרא “צמח בר”. “הרבה פעמים כבר הייתי מיואשת ותיקנתי את הפסלים על חשבוני”, היא מספרת. “בתקופה מסוימת פניתי לעירייה בבקשה שיטפלו בפסלים ואז הבנות שניהלו את מרכז הצעירים אמרו לי שאני לא יכולה לתקן את הפסלים בתקציב העירוני ושמישהו יתקן אותם עבורי. אמרתי שאני מכירה את הפסלים הכי טוב, אבל הם התעקשו וראיינו אותי. שאלו איזה צבע את רוצה פה ושם. עכשיו תראה, אני לא באה לריב עם איש. אני רק רוצה שיהיו רגישים אל הפסלים ושימצאו את הפסל ‘גולת הכותרת’ ויחזירו אותה. הם לא חייבים להחזיר אותה להיכל אם היא לא מתאימה למר משיח (מנהל אגף התרבות הפורש יאיר משיח, א”א) אבל היא יכולה לעמוד בכל מקום מכובד בעיר”.

פסל ראש, בלי הראש, המוצב בגינת עמל. צילום שרונה לימן

לדבריה בערים אחרות מתייחסים לפסליה בכבוד. “אני עוסקת באמנות 50 שנה”, היא אומרת. “יש לי פסל במרכז נתניה שמתייחסים אליו בכבוד, אחר במרכז אשדוד שמתייחסים בכבוד, יש לי פסל של משה רבנו, אחד שנמצא בחולון וגם אחר באריאל, ואצל כולם מתייחסים יפה לפסלים שלי. רק בכפר סבא כל הפסלים שלי בבית הספר רמז נראים בכי רע. כל מיני שרתים צבעו כעולה על רוחם והשחיתו וקלקלו יצירות אמנות שעבדתי עליהם הרבה זמן”.

מי שהציב את הפסלים בבית הספר עציון הוא המנהל המיתולוגי ישראל לנצ’ר. במשך 23 שנים השקיע בהעשרת בית הספר עציון באמנות פלסטית, חלקם פסלים לזכרם של חללי צה”ל בוגרי בית הספר. “השקענו זמן וכסף בפסלים יפיפיים וחבל שזה המצב כפי שמתארים לי, גם אתם וגם חברים שעברו במקום”, הוא אומר בעצב, “אני לא הייתי בבית הספר כבר עשר שנים אבל ממה שאני שומע זה כאב לב אחד גדול כי הושקעה בזה אהבה גדולה. אבל אהבה לא מספיק, השקיעו גם כסף, בעיקר מתרומות, וזה לא נשמר. כשאני הייתי שם הפסלים נראו בובות. היה תענוג להסתכל עליהם. אני באמת לא יודע מה העירייה צריכה לעשות – אבל אם הפסלים הרוסים ישנה בעיה. אם יש אפשרות לשפץ אותם צריך לעשות משהו כי מדובר בנכסים אמנותיים”.

לדעתו ההזנחה נובעת גם מחוסר טיפול וגם מהעובדה שהיום בית הספר גדל. “בוא נהיה כנים”, הוא אומר. “בבית הספר עציון למדו 140 ילדים. היום בבית הספר הגדול שבו נמצאים הפסלים, רמז, לומדים כ-1000 תלמידים שמסתובבים ורצים. אבל אם הפסלים לא נשמרו והזמן עשה את שלו הרשות המקומית צריכה לדאוג לכך. יכול להיות שאותם פסלים היו צריכים להיות מועברים להיות מוצבים ברחבי העיר במקומות אחרים”.

פסל שבור בבית ספר רמז. צילום אריה אברמזון

עו”ד נורית אשר פניג, תושבת העיר, מתחמה בתחום האמנות הפלסטית ומייעצת לאמנים, לגלריות ולמוזיאונים ובין היתר גם לאיגוד האמנים הפלסטיים. האיגוד יצא לפני כשנתיים ביוזמה ליזום חקיקה שתסדיר את האמנות במרחב הציבורית בארץ. לדבריה, נכון שיש חוק וכיום כל אמן גם אם לא קיים בינו לבין העירייה חוזה מוסדר יכול לתבוע, אבל החוק החדש או התקנות שאותם מעוניין חבר הכנסת עופר שלח מכחול לבן לקדם לכשיסתיימו הבחירות, בהחלט יבהיר לרשויות שהן מחויבות לשמור על הפסלים. “היום הרשויות לא מבינות את זה”, היא מסבירה. “הן חייבות לוודא שהפסלים תקינים ושהם לא מהווים מפגע בטיחותי ותברואתי, שהם לא מתקלפים ושאין חלודה או גרפיטי עליהם ושהם לא עברו ונדליזם וזאת כדי לשמור על כבוד היצירה והאמן במסגרת חוק זכויות יוצרים. העובדה שאין חוזים בין האמן לעירייה גרועה לשני הצדדים כי לא שומרים לא על זכויות של זה ולא של זה. החוק המעודכן ייגע לא רק בזכות המוסרית, אלא יסדיר איך בוחרים אמן – כי גם אם יש תקציב לא הולכים וקונים פסל שראש אגף שפע החליט שהוא יפה כי הוא צבעוני".

אז איך בוחרים?

"צריך להקים ועדה. צריך להחליט גם מה שכר האמן גם על הפסל וגם על הסקיצות שבדרך כלל איש לא משלם עליהן. קבענו גם שעד 15 שנים, לצורך העניין, לא מזיזים פסל. זה גם לטובת העירייה. זה גם יקל על האמן לתבוע את זכויותיו וגם הרשות תדע את חובתה. אנחנו גם מציעים שיקימו פורטל עם מידע על הפסלים ושהם יבדקו כל שנה וישופצו כל שנתיים. יש עיריות גדולות שמאוד מסודרות בתחום. הבעיה היא שמרבית הרשויות במדינה לא כל כך מודעות לזה לדעתי”.

פסל של גבעולי וגלבר ללא קרדיט במדרחוב ירושלים. צילום אריה אברמזון

הפסלת נחמה התרסי מכפר סבא, אותה הזכרנו בתחילת הכתבה, דווקא מעדיפה לשפץ את הפסלים שלה על חשבונה. “לפני 20 שנה קיבלתי גושי זכוכית ממפעל פניציה בדרום ויצרתי את ‘זכוכית כלואה’. הפסל מוצב ברחוב ויצמן מול עיריית כפר סבא. כך רצה אז ראש העיר יצחק ולד. זה היה מבחינתי בסדר גמור. הפסל היה כבד והיה צריך לעשות לו יסודות עמוקים. אני זוכרת שאחת השכנות רצה בבהלה ושאלה מה עושים כאן אז מישהו ענה לה ‘שירותים ציבוריים’. היא נבהלה ורצה לראש העיר שהרגיע אותה. לפעמים כותבים על הפסל הזה ‘שרה אוהבת את חיים’ ואנחנו מוחקים. מעולם לא ביקשנו מהעירייה, אבל תמיד יידענו את העירייה שאנחנו צובעים. אני חושבת שמי שאכפת לו ולוקח אישית את הפסל שלו הוא צריך לדאוג לזה. לא הייתי רוצה שיבוא אחד מהעירייה ויצבע לי אותו בגוון אחר. אף אחד לא יפשוט את הרגל אם יקנה קופסת צבע”.

הפסל "זכוכית כלואה" של נחמה התרסי. צילום אריה אברמזון

אז מה עושים היום במקום להציב פסלים בעיר? “בעירייה החליטו שלהכניס פסל חדש זה סיפור כי צריך הרבה אישורים ומיליון הסברים, אז בגינון אמרו חלאס, נשים על כל כיכר סוס מדשא וזה לא יהיה פסל אלא פריט גינוני”, מלין מקור בעירייה, “אבל גם אם אתה עושה את זה, עדיין צריך שהישן יראה טוב במרחב הציבורי. זה הטיעון היחידי בעד השיפוץ אבל גם זה לא ממש קורה”.

“כבר עשו פסל חדש של ארגון ‘צוות’, פסל נירוסטה, סמוך לכצנלסון בכיכר ליד הקניון”, מסכים דה בר, “הוא לא ממוקם נכון לא בגודל ולא בצורה וזה לא מקובל. צריך לומר על זה איזו מילה רעה. כל הסוסים והבארות האלה זה לא פיסול, זה עולה יותר כסף וצריך לתחזק את זה כל הזמן. לצערי, נדמה לי שכפר סבא היא העיר היחידה בלי ועדת פיסול או אוטוריטה בעניין. אמנם אין לי פסלים בכפר סבא כי זה לא היה לעניין בזמנו, אבל כל מה שהצבנו זו אמנות. אתה יודע איך מטפלים בפסלים שלי בארץ ובעולם? בכבוד רב. לך תראה איך מטפלים בפסל שלי במוזיאון הלאומי בביג’ינג. איזה סטנד ושילוט עשו לו. אני לא מדבר על סטנדרטים כאלה אבל בכפר סבא בהחלט צריך מישהו שקובע ולא מישהו שישים סוס שצריך לגזום אותו כל הזמן”.

פסל נטוש ללא שם וללא קרדיט בחזית המערבית של בית שרה. צילום אריה אברזמון

פנחס כהנא: “אני עוסק כל חיי באיכות של המרחב הציבורי. אני חושב שהפסלים בכל העולם הנאור הם חלק מכך ובוודאי שעירייה צריכה לדעת בדיוק היכן הפסלים, מי עשה אותם, מי אחראי ואיך מטפלים. אני שמח שהנהלת העיר הנוכחית מצהירה שתיקח את זה ברצינות”.

מעיריית כפר סבא נמסר: “לאורך שנים רבות הייתה הזנחה של חזות העיר ושל תשתיות הבינוי השונות. מאז נכנס לתפקידו, מקיים ראש העיר רפי סער סיורים רבים ברחובות העיר, ומקיים מפגשים רבים עם תושבים ועם גורמים מקצועיים. טענותיו של פנחס כהנא מוצדקות. הנושא נכלל בתוכנית העבודה של העירייה לשנת 2019 ויטופל בהתאם".

פסל חתולים בבית הספר רמז, מונח ליד המעמד שלו. צילום אריה אברמזון