“איראן היא כמו משל העיוורים והפיל. במשל, הכניסו חמישה עיוורים לחדר עם פיל ואמרו להם לתאר מה זה פיל. כל אחד מישש את הפיל, יצא מהחדר, ותיאר בצורה שונה לחלוטין מה זה פיל. ככה גם איראן של היום”, מסבירה ד”ר תמר עילם גינדין, בלשנית המתמחה בפרסית ובאיראן הקדומה והמודרנית. את הדברים האלו היא אומרת בשבוע שבו ספרה “גיבורים, מלכים ודרקונים”, המאגד סיפורים של המיתולוגיה האיראנית ומיועד לכל המשפחה, יצא לאור.
את הוצאת הספר יזמה דווקא בתה, ענת (15), עוד כשהייתה בת תשע, לאחר שקראה את ספרה הראשון הלא אקדמי של אמה, “הטוב, הרע והעולם” בו פרשה את סיפורה של איראן הטרום איסלאמית. “באותו הקיץ הייתי עם גבס למשך חצי שנה ולא יכולתי להשתתף בשיעורי ספורט, אז בזמן הזה קראתי את הספר שלה”, מספרת ענת, “מאוד אהבתי את הפרקים על המיתולוגיה והצעתי לה שנוציא ביחד ספר מיתולוגיה איראנית לילדים שאני אאייר והיא תכתוב”.
וכך, שש שנים לאחר מכן, יצא לאור ספרן המשותף. את המימון לספר הן גייסו באמצעות הדסטארט, אתר למימון המונים, שפתחו בחודש אוקטובר אשתקד, והצליחו לגייס 37 אלף שקלים לצורך הוצאתו לאור. התומכים בפרויקט היו שותפים להחלטות הנוגעות לספר כמו שמו, עיצוב הכריכה ועוד. הספר מאגד בתוכו 13 סיפורים מהמיתולוגיה האיראנית העשירה. כל סיפור נפתח בשיר קצר ומנוקד לצד ציור לצביעה שאיירה ענת, ממשיך בסיפור עצמו באותיות מנוקדות, ובסופו משולבים קטעים מקצועיים ואקדמיים שמרחיבים על מקורות הסיפור ולעתים גם מקשרים אותו לאקטואליה של היום באיראן, כך שהוא מתאים גם לקוראים המבוגרים של הספר.
למה בחרתן להוציא את הספר כך שיתאים לכל גיל?
“זה בעצם הקונספט שלנו. רצינו שילדים יוכלו לצבוע את הספר, ושיהיו שירים בחרוזים, כדי שגם ילדים קטנים יוכלו ליהנות ממנו וגם מבוגרים”, אומרת עילם גינדין. “יש לי ילדים במגוון גילים ורציתי לשלב גם ילדים בגיל של הבן הקטן שלי”.
מהטיול השנתי למיתולוגיה האיראנית
עילם-גינדין מתגוררת בכפר סבא בעשר השנים האחרונות ולה שלושה ילדים: עומר (17), ענת (15) ואור (4). היא בעלת שלושה תארים מהאוניברסיטה העברית בבלשנות איראנית, גדלה בגדרה וכבר בתקופת התיכון התעניינה בתרבות הפרסית הודות לחברה שעלתה מאיראן ולמדה עמה בתיכון דה שליט ברחובות.
“התחברנו בטיול שנתי כשישנו באותו החדר. יצא שכל הלילה, אנחנו הבנות בחדר, תחקרנו אותה על איראן כי לא ידענו כלום עליה. זה היה בדיוק בזמן מלחמת איראן-עיראק ושאלנו אותה איך זה להיות שם בזמן המלחמה ואיך הם הצליחו לצאת מאיראן”, היא מספרת.
בתקופת שירותה הצבאי בחיל המודיעין למדה ערבית והתחברה לחיילים שעלו מאיראן, מהם למדה את הבסיס לשפה הפרסית. “מאז נמשכתי לתחום, ורציתי לעסוק כמה שיותר בפרסית”, היא אומרת. כיום היא חוקרת איראן במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה וחברת סגל ליבה בתוכנית ללימודי המזרח התיכון במרכז האקדמי שלם בירושלים. על אף שהוריה ממוצא מזרח אירופי, היא מגדירה את עצמה כפרסיה לכל דבר. “אני מגדירה את עצמי פרסיה עם הורים אשכנזים” היא אומרת, “פרסים ופולנים הם אותו הדבר, חוץ מזה שפרסים מבשלים יותר טוב. הלחץ על הילדים להצליח, ההשקעה בילדים, רגשות האשם לכל כיוון – אשכנזים הם פרסים דהויים”.
מה כל כך קוסם לך בתרבות של איראן?
“זה שיש לנו המון במשותף. התרבות היהודית והאיראנית הן תרבויות עתיקות השזורות אחת בשנייה, אם זה בספר דניאל, בספרי עזרא ונחמיה וכמובן במגילת אסתר. הרבה מהרעיונות ביהדות של ימות המשיח ואחרית הימים הגיעו רק אחרי המגע עם התרבות הפרסית. התפיסה שבעולם הרוחני יש גם טוב וגם רע לא היתה קיימת ביהדות לפני המגע עימה. התלמוד הבבלי למשל, נכתב בסביבה שמאוד מושפעת מאיראן ויש שם המון שמות איראניים, ובתלמוד הבבלי יש הרבה יותר דיונים על טומאה וטהרה מאשר בתלמוד הירושלמי. כל הסיפור שלי עם איראן התחיל כי רציתי ללמוד משהו שהוא הכי רחוק ממני, ובסוף חזרתי אל עצמי דרך פרסית יהודית ודרך יהדות איראן. כשהתארחתי פעם בכנס בגרמניה, חבר משותף הכיר לי שני חברים איראנים שלו. הם הכי התלהבו כשהלכנו לקניות והם גילו שבדיוק כמוהם, גם אנחנו דופקים על האבטיחים לפני שקונים”.
“בתרבות הזו יש משהו מסתורי ומוזר וגם מופרע”
“גיבורים, מלכים ודרקונים” הוא ספרה השלישי של תמר עילם גינדין. קדמו לו הספר “הטוב, הרע והעולם” והספר “מגילת אסתר: מאחורי המסכה” שהוציאה לפני שנתיים, בו בחנה כיצד המגילה משקפת את ההיסטוריה הפרסית. לשם הוצאת ספר זה הקימה את הוצאת זרש בצוותא עם יובל קפלן, שהיה עוזר מחקר שלה באוניברסיטה העברית.
ספרה החדש עוסק בעיקר במיתוסים של הדת הזורואסטרית, דת איראן הטרום אסלאמית, שהרעיון המרכזי בה היה הבחנה דיכוטומית בין טוב לרע, כשתפקיד האדם לסייע להשליט את הטוב על פני הרע בעולם. הדת הזורואסטרית הקפידה בדיני הנידה ודיני טומאת המת שלה “עד כדי מופרעות”, כפי שמגדירה זו עילם גינדין. “האלמנטים המקודשים בתרבות הזורואסטרית הם מים, אש, אדמה, צמחים, חלק מבעלי החיים, אדם ומתכות. כל הפרשה של גוף האדם נחשבת לטמאה. לכן, על כל ‘חטא’ שאת עושה, שזה אפילו להתעורר מבלי ‘להיטהר’ מהזיעה, צריך לקיים מצווה. כל הזמן צריך לעשות חישובים. אחרי שאנחנו מתים נערך חשבון נפש שבו שוקלים על מאזניים את החטאים שלנו מול המצוות. את המתים, למשל, לא ניתן לקבור באדמה כי זה יטמא אותה, ולא ניתן לים כי זה יטמא את המים, ולא ניתן לשרוף כי זה יטמא את האש. אז מה שעושים זה קבורת שמים: מביאים את הגופה למגדל גבוה, הציפורים אוכלות את הבשר ואחרי כחצי שנה השמש מטהרת את העצמות והן לא טמאות וניתן לפזר אותן. קיים מגדל כזה גם היום במומביי בהודו, שם יש את הריכוז הכי גדול של זורואסטרים בעולם. בכל התרבות הזו יש משהו מסתורי ומוזר וגם מופרע”.
תמר עילם גינדין. צילום: עזרא לוי
המקורות ששימשו לכתיבת הספר הם האווסטה – ספר הקודש האיראני והטרום אסלאמי, ספרות זורואסטרית, וספרות פרסית קדומה, שהמפורסמת בהן היא השאה נאמה: ספר המלכים הפרסי. ספר זה נכתב בידי המשורר פרדוסי ונחשב לאפוס הלאומי של העולם דובר הפרסית, בו מסופר על העבר ההיסטורי והמיתי של איראן מבריאת העולם ועד לכיבוש המוסלמי של איראן במאה השביעית.
אחת מהתוצאות שעלו ממימון ההמונים בהדסטארט היא כיתת פיילוט שבו תלמד את סיפורי המיתולוגיה האיראנית. וכך, ילדי כיתת אשל בבית הספר א.ד.ם וסביבה בגעש, זכו במשך חצי שנה לביקור שבועי של עילם גינדין בו בחנה את תגובותיהם לסיפורים שתכננה לשלב בספר. “הם השקיעו בפרויקט ואני זכיתי לנסות את הסיפורים על הילדים בגיל הזה. בזכותם ידעתי איך לספר את הסיפורים בספר, וידעתי מה יותר מעניין ומה פחות. באחד הסיפורים, פרידון, שנחשב לגיבור מיתולוגי שהציל את איראן, הרג את זהאכ, רשע גדול שהרג המון אנשים בשביל להאכיל את הנחשים שלו. על פי הסיפור במקורות הטרום איסלאמיים, פרידון הוא בן תשע ואצל פירדוסי הוא בן 16, אז בחרתי בגרסה הראשונה כדי שהילדים בכיתה שלימדתי ישמחו שגם ילד קטן יכול להיות גיבור”.
אסוציאציה חדשה למילה ‘איראן’
ובכל זאת, בישראל 2017, האסוציאציה הראשונה לאיראן היא פצצה גרעינית. למה את חושבת שמישהו ירצה לספר לילד שלו דווקא את המיתולוגיה האיראנית?
“קודם כל, כי דווקא אצל ילדים אפשר לשנות את התפיסה הזו. מבוגרים שיקראו את הספר יגלו שזה לא מה שהם חשבו, ושמדובר בתרבות עשירה ומרתקת ושזה בכלל לא קשור לפצצות גרעין. אני רוצה שילדים שיקראו את הספר, יגדלו בלי הדעות הקדומות על איראן. הסיפורים המאוחרים ביותר בספר הזה הם מהמאה העשירית. זה ממש לא קשור למה שהולך היום באיראן. בספר, אני מדברת טיפה על אקטואליה בחלקים שהם למבוגרים. אני חושבת שהספר עוזר להבין את התרבות של עם, את המורשת שלו, מאיפה הם באו. איראן והרפובליקה האסלאמית הם לא ישות אחת. הרבה איראנים קוראים לרפובליקה האסלאמית הכיבוש הערבי השני, כי מבחינתם איראן היא מדינה כבושה. כמעט כולם שם היו רוצים להחליף את השלטון הזה.
“המשימה שלי היא שכשישראלי ישמע את המילה איראן, האסוציאציה הראשונה שלו לא תהיה הרפובליקה האסלאמית, כי היא רק 40 שנה בהיסטוריה של איראן ואני לא יודעת עד מתי זה יימשך אבל זה פסיק בהיסטוריה שלה. איראן קיימת כבר 3,000 שנה והיא שרדה דברים הרבה יותר קשים מזה. הייתי רוצה שהאסוציאציה הראשונה שתקפוץ לישראלי תהיה למשל אחד מהסיפורים בספר. כל ספרי המדע והפילוסופיה ואפילו המדקדק הערבי הראשון הוא איראני. מי שכתב את ‘חשבון החיסור וההשוואה’ הוא אל ח’וארזימי, מתמטיקאי איראני מימי הביניים שמספרו ‘אל-ג’בר’ נגזרה המילה אלגברה. מדובר ב-3,000 שנים של עושר תרבותי”.
תמר עילם גינדין. צילום: עזרא לוי
ענת, שסיימה השנה את לימודיה בחטיבת שז”ר ובשנה הבאה תחל ללמוד בתיכון יאסא למדעים ואומנויות בירושלים, מוסיפה שהספר הוא התחלה טובה לגישור בין התרבויות. “אני לא יודעת אם הספר ישנה את דעתם של אנשים על איראן היום, כי מדובר על תקופה שונה לגמרי, אבל אולי הוא יעזור להבין שלא מדובר רק בממשלה הרעה שלהם ששונאת אותנו, אלא שיש דברים שמעבר למה שמפורסם בתקשורת. הספר טוב לכל מי שהתרבות של איראן זרה לו, וזה מקום טוב להתחיל לגשר בין התרבויות”.
תמר, מה המסר שלך לקוראים בספר הזה?
“שיזכרו שמדובר בבני אדם כמונו. חשוב לי שכמו שאנחנו יודעים שהיוונים הרסו את בית המקדש אבל שגם יש להם מיתולוגיה יפה, שנזכור שלכל עם יש הרבה פנים, ואני רוצה שיכירו גם את הצד הזה, שהוא אנושי, כיפי ולפעמים גם מופרע. לפעמים שואלים אותי למה העיסוק שלי הוא דווקא בפרסית, גם בסיפורים וגם בשפה, ומה שאני עונה הוא שבלי שפה אי אפשר לעשות שלום ולא לנצח במלחמה. אז זה לא משנה מה המטרה שלכם, תמיד צריך להכיר את הצד השני”.
