הריסטארט של יובל קדוש: "זה רק הלך והחמיר. זו הייתה תקופה של איבוד שליטה"

את המהפך של יובל קדוש אפשר לראות עליו. האושר נובע מהעיניים, אבל הגוף מחייך גם הוא. בשיאו הוא שקל 162 קילו שהכבידו עליו ופגעו בבריאותו. כיום, לאחר שהשיל 70 קילו ממשקלו, הוא מתגאה ב-92 הקילוגרמים שלו שרובם שרירים. הוא מאושר יותר, מרצה ומנטור לפריצת גבולות והתמודדות עם מצבים קשים, כתב את רב המכר “תאי אב”, רץ ואפילו משתתף בתחרויות.

קדוש, בן 49 נשוי ואב לשלושה, התפרסם כאבא של עמית, שמדינה שלמה התגייסה כדי להציל את חייה לאחר שחלתה בלוקמיה קשה כשהייתה בת שש. אחרי מאבקים רבים היא עברה השתלת מח עצם חדשנית בקרוליינה הצפונית שבארצות הברית. קדוש היה הפנים של המאבק – אב נחוש שלא מתכוון לוותר, שהפך עולמות והרים מבצע חסר תקדים להתרמת דגימות מח עצם.

הוא נולד בשיכון עליה בכפר סבא וגדל בעיר. כנער היה תקליטן ועבד בחנות “דיסקוליט” של ורדה וממה שיינפיין, שיחק כדורגל עד גיל נוער ואוהד הפועל כפר סבא. “לא הייתי ילד רזה, אבל גם לא שמן”, הוא אומר. “אפשר היה לומר עלי שהייתי בנוי טוב. שירתי בצבא כחירניק בגבעתי ונפצעתי בשירות, פציעה שגררתי אותה ועם השנים הפסקתי להוציא אנרגיה ולאט לאט עליתי במשקל”.

אבל העלייה המסיבית במשקל התרחשה במקביל למאבק על חייה של עמית. “אלו היו שנתיים מהחיים שלנו שנלחמנו 24 שעות ביממה”, הוא מסביר, “טסנו לארצות הברית ובחזרה כדי לחפש פתרונות. זאת מן תקופה שלוקחת כל אחד למקום אחר. נעמי אשתי למשל, איבדה משקל ואני מהעצבים על כל דבר שזז אכלתי. עישנתי ואכלתי. הפסקתי פעילות גופנית לחלוטין ואז התחילה הצניחה הגדולה. אם לפני כן הייתי משחק כדורגל, משחק טניס ושוחה, הפסקתי כל פעילות. שקלתי בתקופה הזאת 120 קילו והעליתי 40 קילו נוספים בשנה וקצת. זה מוגדר כחולני”.

יובל קדוש לפני שרזה

קדוש מסביר את האכילה המוגזמת כפיצוי למתח שהיה שרוי בו. “אני מודע לזה, אבל לא יכול לעשות שום דבר בנידון”, הוא מודה, “אתה מוצא את עצמך באיזושהי נקודה שאתה תקוע. זה כבר יותר חזק ממני במידה מסוימת כי את כל הכוחות שלי לקחתי למקום אחר. האוכל בהחלט הופך להיות סוג של פיצוי. אנשים התחילו להעיר לי, במיוחד המשפחה הקרובה, אשתי והילדים. גם הסיגריות הפריעו לכולם. אני בן אדם עם מודעות אז עשיתי מעבדת שינה פעם אחת ועברתי 360 הפסקות נשימה בשינה. הייתי צריך לישון עם מסיכת חמצן. אתה פתאום מוצא את עצמך בגיל 40 מבין שהחיים שלך בסיכון מאוד גבוה. באיזשהו מקום זה היה בלתי ניתן לעצירה. היה קשה לעצור את זה. זה רק הלך והחמיר. אתה משמין עוד ועוד. זו הייתה תקופה של איבוד שליטה”.

כשהמשפחה עברה להתגורר בארצות הברית לתקופת הטיפולים של עמית, קדוש לדבריו “עף על המשקל בלי חשבון”. “צפון קרוליינה זה אזור יחסית שמן”, הוא אומר, “שם, ככל שאתה יורד דרומה בני האדם יותר גדולים. הרבה אוכל אמריקאי טוב. בבית ששכרנו לא בישלנו אז אכלתי בחוץ. היו ימים שהייתי חוזר מבית החולים ומוריד שתי פיצות או שתי לאפות. אין יום ואין לילה, הכל נהיה לי מעורבב. מצאתי את עצמי שובר את כל השיאים האפשריים מבחינת המספרים והמדדים וכשאנחנו מגיעים הביתה לישראל, אני מוצא את עצמי עומד על המשקל ומגלה שאני 160 קילו. זה היה השלב שאני מבין שזהו צריך לעשות מעשה”.

אבל קדוש לא מצליח. “עשיתי עוד דיאטה ועוד תוכנית כזאת או אחרת”, הוא מספר, “עברתי תוכנית בבית חולים מאיר, בזינגר, במרזי מורית, כל דבר שהיה ניסיתי. היה את השלב שניסיתי להפסיק לעשן ואז עליתי במשקל וחזרתי לעשן – הייתי כמו אקורדיון. 20 שנה ניסיתי לעשות דיאטות. בשלב מסוים הציעו לי לעשות ניתוח קיצור קיבה, אבל אני פחדתי. חשבתי שאפשר לרדת לבד. נכנסתי לתוכנית של וינגייט וירדתי 14 קילו. זה היה מעודד ואז גיליתי שיש לי שברי מאמץ ברגליים. הבנתי שצריך לעשות משהו קיצוני אז לקחתי החלטה שאני הולך על הניתוח שרוול. הבנתי שרמת הסיכון שחייתי בה יותר מסוכנת מהניתוח עצמו. תוך פחות מחודשיים השגתי את כל האישורים. ב-24 ביוני 2013 הפעלתי שעון מעורר שעון לארבע לפנות בוקר, ירדתי על 5 סיגריות וחצי שקית של עוגיות עבדי. הנחתי אותם על השולחן והתחלתי את הצום שלפני הניתוח. מאז ועד היום לא נגעתי בסיגריה”.

יובל קדוש במרתון. צילום פרטי

בעקבות הניתוח הוא שינה את הרגלי התזונה שלו. “נתחיל עם זה שאני אוכל רגיל לגמרי. אני אמנם מוגבל כי לבן אדם עם שרוול יש כמות מסוימת שהוא יכול להכניס לגוף, אבל אין יותר אסור. הכל מותר במינונים המתאימים. אבל בבית, המשפחה שינתה את התזונה. אשתי למדה תזונה רפואית על פי הרמב”ם – אצלנו הכל לחם מחמצת והנבטות בבית. הוצאנו דברים שאנחנו לא רוצים להכניס יותר הביתה, כל סוגי מזון שמוגדרים כרעל – בורקסים ובצקים. מאז אנחנו מכינים את רוב הדברים בבית לבד לחמים, חומוס, פסטרמה – יש הכל בבית. השליטה היא בידיים שלנו. כולם נהנינו מהמהפכה הבריאותית. הורדתי 70 קילו ואני שומר על המשקל כבר חמש שנים”.

במקביל לתזונה הוא חזר לעשות פעילות גופנית. “מאז אני עושה ספורט באופן יומי. עשיתי הליכות בפארק. אימצו אותי מוטי יברבאום ומאיה אשתו והיינו הולכים לפארק ורצים. מאז, שבע שנים, בכל יום, לא משנה אם זה קיץ, סתיו, חול, גשם, שלג – אני יוצא לרוץ. לאט לאט הגעתי לריצות עצימות. אני אחרי שלושה מרתונים בשנה החולפת ובשנה הבאה נעשה חצי איש ברזל ובשנה לאחר מכן איש ברזל שלם. המרתון הראשון, שהיה בברלין, היה סוג של סגירת מעגל משפחתית. סבתא שלי, ניצולת שואה, השביעה אותי שמעולם לא אדרוך על אדמת גרמניה. החלטתי לעשות שם את המרתון הראשון שלי עם דגל ישראל ועם חולצה עם כיתוב עם ישראל חי. עשיתי מאז גם מרתונים בירושלים ובתל אביב, והשנה נעשה גם באילת”.

יובל קדוש עם בתו עמית