“בסדנאות אני מספרת על אילנית, הילדה שהחרמנו ביסודי. כל פעם אני בוכה”

לא מזמן התמודדה דיקלה פוגל-לבנשטיין, מנחת סדנאות להפחתת תוקפנות בבתי הספר של מרכז "מצמיחים – להפחתת אלימות והעלאת תחושת השייכות בבתי ספר", עם מקרה מורכב במיוחד באחת מחטיבות הביניים בכפר סבא. "טיפלתי באחת מכיתות ח' שלומדים בה כ-40 תלמידים, והיה שם ילד אחד שאנחנו מכנים 'מקובל-תוקפן'. אחד שמשתמש בכוח שלו כדי להוריד אחרים. היו לו שלושה שפוטים-נגררים, והיו שם גם עשרה ילדים שקופים שלא רואים אותם בכיתה. בעצם זו הייתה כיתה שמנוהלת על ידי ילד אחד. החיים בכיתה הזאת בלתי אפשריים. אתה לא יכול להכניס שם מילה כי כולם מסתכלים על אותו ילד, ורק אם הוא מרשה לומר משהו אז אומרים".

זה ממש נשמע כמו "בעל זבוב".

"יש כיתות כאלה של 'מאפיה' שבהן אתה לא יכול לדבר".

ואיך פתרת את הבעיה?

"העבודה מתחילה בסדנה של שלושה ימים עם הילדים בכיתה, אבל לא נגמרת שם. אני מתחילה למתג, על ידי שאלות, התנהגויות רצויות בצורה חיוביות ולא רצויות בצורה שלילית. שאלתי אם יש מישהו שמשתמש בכוח שלו להוריד אחרים או מישהו שעושה טוב לאחרים. מה שעשיתי עם הילד הזה בפגישה אחד על אחד הוא לומר לו 'יש לך את הכריזמה והמעמד. איך היית מרגיש אם היו מצביעים עליך כילד שגורם לאחרים להרגיש טוב עם עצמם, שיש לו השפעה חיובית'. והוא באמת עשה שינוי חיובי ביותר. שבועיים לאחר מכן הגעתי לבית הספר כדי ללוות את המחנכות והתוקפנות ירדה. אבל לא רק בגלל העבודה האישית שלי איתו. לפעמים גם זה לא עוזר. לפעמים הילד לא ישתנה. ולכן, מי שנותן את הכוח זו הכיתה עצמה. במקביל, עבדתי עם הכיתה שתפסיק להריע לו ואז זה ייפסק. זה מה שקרה פה, וגם בכיתות אחרות. הם הרי מחליטים מה יהיה פה".

דיקלה פוגל לבינשטיין. צילום עזרא לוי

סליחה אחרי 30 שנה

פוגל-לבנשטיין, בת 43, נשואה ואם לשני ילדים בני חמש ושלוש, התגוררה בילדותה ברמת גן וכיום ומזה שבע שנים מתגוררת עם משפחתה בכפר סבא, בארבע השנים האחרונות בשכונה הירוקה. במקביל לעבודתה ב"מצמיחים" היא גם מאמנת אישית לילדים ונוער בנושאים חברתיים ומרצה להורים ואנשי חינוך.

עד לפני ארבע שנים, ובמשך 17 שנה, היא היתה בכלל מנהלת שיווק של רשת "מוזס", במקביל להיותה מאמנת אישית. אבל האירוע המכונן שגרם לה לעזוב הכל ולהתמקד רק בטיפול בילדים התרחש דווקא כשהיא עצמה הייתה בבית הספר היסודי. "למדתי בכיתה שהיה בה חוסר אכפתיות מוחלט", היא מספרת, "הייתה שם ילדה שהתעללנו בה במשך שנים, התעללות מילולית, פיזית בכל צורות התוקפנות שאנחנו מכירים לצערנו. הייתי חלק מהסביבה, לפעמים הייתי בעצמי מארגנת את זה, לפעמים עמדתי מהצד, אבל היום, בדיעבד, אני יכולה לומר שלא קלטנו מה אנחנו עושים אז. בשלב מסוים, לפני 12 שנה, כשהלכתי ללמוד קאוצ'ינג, הפכתי יותר מודעת, הקשבתי יותר. יום אחד, לפני ארבע שנים, צפיתי בחדשות וראיתי כתבה על עמותת 'מצמיחים'. הבנתי שיש עמותה שקיימת כבר 15 שנה שעושה את מה שאני רוצה לעשות – להפחית תוקפנות ולהעלות את תחושת השייכות של הילדים. החלטתי שאני עוזבת את השיווק וממנפת את זה לעזור לילדים. לא שקטתי ולא נחתי עד שהפכתי להיות מנחה שם. היום אנחנו לא עומדים בביקוש שיש לסדנאות. לצערנו, ישראל בין המקומות הראשונים בעולם בתוקפנות ברשת לפחות".

כל כמה ימים פוגל-לבנשטיין מגיעה לבית ספר אחר, בעיקר בשכבות הגבוהות של בתי הספר היסודיים, ומטפלת בילדים. "באותם שלושה ימים אין לימודים", היא מסבירה, "אני נכנסת בשמונה בבוקר ויוצאת בסוף היום, משחקת איתם משחקים שמזכירים להם אינטגרציות חברתיות שעוברות עליהם ביום יום. אני שואלת שאלות ומנהלת שיח רגשי בכל מה שקשור ביחסים חברתיים, אכפתיות, תסכול ולראות את האחר. זה מצריך שלושה ימים כי במהלך הימים האלה אנחנו עוברים מסע ביחד. אני מתחילה מאוד לאט להתקדם עם השאלות שאני שואלת אותם. לפעמים אני מרחיקה מהם את השאלות ושואלת על כיתה אחרת או עיר אחרת, ואז אני נכנסת למה קורה לכיתה. בנוסף אני משתפת בסיפורים שלי".

את משתפת שהיית ילדה תוקפנית בעצמך?

"בסדנאות אני מספרת על אילנית, הילדה שהחרמנו ביסודי. כל פעם שאני מספרת על זה אני בוכה. אני יכולה לספר לך שיום אחד נסעתי עם דפני ליף (פעילה חברתית ופוליטית מיוזמי "מחאת האוהלים" של 2011, א"א) להרצאה ב'מצליחים' מתל אביב לחיפה ובחזרה. סיפרתי לה את הסיפור הזה והיא התעניינה. ואז היא אמרה 'למה את לא מבקשת סליחה?'. אמרתי שלא נעים, שעברו 30 שנה, אבל היא דחפה אותי לשם. יום למחרת כתבתי לאילנית בפייסבוק וביקשתי את הטלפון שלה. מסתבר שהיא הציעה לכל הילדים שפגעו בה חברות בפייסבוק. היא רצתה לראות מה קורה איתנו. היא אמרה לי 'ראיתי מה את עושה וזה נורא חשוב'. אמרתי שאני רוצה לבקש סליחה. היא הסבירה לי שהיא מרגישה כמו דף שהיה פעם חלק ועם השנים קימטו אותו. דף כזה לא יכול לחזור להיות חלק לעולם. היא סיפרה שהיא מרגישה שיש לה חרדות חברתיות לגבי הילדים שלה. אם לא הזמינו אותה לאירוע משפחתי היא מיד בטוחה שמחרימים אותה. זה כיווץ אותי ועוד יותר הבנתי מה עשינו.

"זה גרם לי לפנות לערוץ 2 ולעשות כתבה שבה מפגישים בין המחרים למוחרם אחרי 30 שנה, כדי להראות שהדברים האלה לא עוברים עם השנים. פצע החרם הוא כמו צלקת, הופך להיות עמום אבל לא נעלם לחלוטין. במשך חצי שנה ניסיתי להרים את הכתבה הזו כדי שכולם יראו ושגם ההורים ייקחו על זה אחריות וגם ילדים. בפועל, מבין כל הזוגות של מחרים-מוחרם שהשתתפו בכתבה, רק אילנית ואני הסכמנו להיפגש. המוחרמים האחרים לא הסכימו לפגוש את מי שהחרים אותם, גם אחרי 30 שנה. הייתה אפילו בת 76 שלא הסכימה לפגוש את מי שהחרים אותה בגיל 6. זה עד כדי כך כואב".

דיקלה ואילנית, מתוך הכתבה בחדשות 12

צלקות בלב

פוגל-לבנשטיין מטפלת כאמור לא רק בכיתות שלמות, אלא גם באופן פרטני בקליניקה הפרטית שלה. היא מאמנת ילדים על האתגרים החברתיים שהם עוברים. היא מספרת על אחד מהם, תלמיד כיתה ה' מכפר סבא, רגיש מאוד חברתית ומאוד פגיע, שכל אירוע קטן גרם לו לבכות ולהיפגע. הוא פשוט לא ידע להתמודד עם סיטואציות חברתיות מאתגרות. דיקלה נתנה לו כלים לדרך והסבירה לו שלא כולם חייבים להיות חברים שלו ושצריך לדעת להבליג על הדברים הקטנים. גם להורים הסבירה שצריך לשתף את הילדים בהצלחות שלהם, אבל גם בדברים הלא נעימים שקורים במהלך היום.

"היום הבן שלנו יודע לעמוד על שלו", מספרת האם לצומת השרון, "הוא יודע לעמוד על שלו גם מול החברים הטובים שלו, ואם נאמרה לו מילה שפגעה בו הוא יודע להתבטא וגם להסביר לאותו חבר שאי אפשר לפגוע בו. בזכות זה החברים הקרובים שלו הפכו לבאמת חברים קרובים והסיטואציות הללו כמעט נעלמו. היום, כמעט שנה אחרי, רק נותר לי לברך על התהליך והלמידה שעברנו. זו מתנה גדולה".

כמאמנת, פוגל-לבנשטיין אוהבת גם להרצות מול הורים. "אני הכי אוהבת להעביר הרצאות ולהסתכל בלבן של העיניים של ההורים", היא אומרת, "בסוף מי שמחנך את הילדים ועושה להם את המודלינג בבית לאכפתיות או לחוסר אכפתיות זה אנחנו. אני מדברת עם ההורים על זה שאנחנו מגדלים היום דור של נרקיסיסטים. אנחנו עוסקים רק בילד, עם מי שיחקת ואיך היה לך בחוג, אבל אנחנו לא שואלים אותו שאלות על אחרים. אם יש ילד חדש בכיתה לשאול אז לשאול 'איך עידו, ואיך הוא משתלב'. אפשר לשאול 'מי לא היה היום בבית הספר ומה אתה הולך לעשות לגבי זה'.

"בית הספר זה חבורות חבורות ולפעמים כיתה לא נראית כמו כיתה. יכול להיות שאני ילדה שלא נמצאת באף קליקה ואז אכנס לכיתה וארגיש שאני כמו אוויר. אני אגיע הביתה אחרי בית הספר ואף אחד לא ירגיש את זה. כשהחברים היחידים שכבר יש לי לא יגיעו אהיה בודדה בהפסקות. כשאני אדבר בכיתה יגלגלו לי עיניים. זו מחווה קטנה שעושה צלקת גדולה בלב, ואז אני אפסיק לדבר בכיתה. וההורים בכלל לא יודעים שהילד שלהם מרגיש ככה. עוד דוגמה היא כשילד רוצה להתיישב ואז השני זז במן דחייה קטנה כזו. זה נשאר לכל החיים. אותו דבר ברשת. מדברים על פורנוגרפיה ועל פדופיליה, אבל מה שגורם לכאב הגדול זה למשל אם אני, כילדה, אשאל שאלה כמו אם היו שיעורי הבית, ולא יענו לי, ופתאום ילד במעמד חברתי גבוה יותר ישאל את אותה שאלה ויענו לו. אתה מתרגל לזה כילד אבל זה נשאר בך כל הזמן. אני אוהבת לראות את האסימונים נופלים להורים בהרצאות".

יש דוגמאות נוספות?

"למשל יום הולדת. אחת הילדות תזמין חמש מתוך שבע ילדות בכיתה. השתיים הנותרות פותחות את האינסטגרם ומבינות שהן לא הוזמנו לאירוע. גם בכיתה ידברו על זה מעל הראש שלהן. אנחנו לא עוצרים לחשוב איך הילד הזה מרגיש. אז ההורים שואלים 'מה, לא לשלוח את הילדים שלנו לימי הולדת?'. התשובה היא שההורים צריכים לקבוע סטנדרט בכיתה כדי שכל הילדים ירגישו שייכים. אם זה הסטנדרט אז ככה זה יהיה בכיתה. אם ירדו על ילדים ואני אומר 'זה לא הילד שלי', אז זה יהיה הסטנדרט. ההורים יכולים בהחלט להשפיע ולשנות את האווירה בכיתה, ולא משנה אם לילד שלהם טוב או לא. האווירה בכיתה משפיעה על כולם. גם אם לא יורדים על הילדה שלי ספציפית, באיזשהו שלב זה מחלחל. אם זה לא נעצר, ילד מקבל מסר שזה בסדר לצחוק על ילדים ולזלזל בהם ולכן זה אינטרס של כולם.

הרצאה של דיקלה פוגל לבינשטיין. צילום פרטי

"מהמקום האישי שלי, עם החוויה שגדלתי בה בכיתה, זה המקום שהכי חשוב לי לעורר בו את הילדים וההורים לפעול. אני לא רוצה לגדל דור כזה. לכן קראתי להרצאה 'מה 'כפת לי? איך לגדל ילד אכפתי במאה ה-21'. אני רוצה לשכנע למה כדאי לגדל ילד אכפתי. תעודדו חברות שבה הילד יכול לטעות ליד מישהו מבלי לפחד שמישהו ירקוד על הפשלות שלו. חברות עם פרגון. כשתשאלו ילד למה הוא נשאר בחברות שמתהפכים עליו כל הזמן הוא יאמר כי הוא בקבוצה של המקובלים. תשאלו 'מה זה נותן לך'. כך אולי בעוד שנה הוא יבחר חברים שיגרמו לו להרגיש טוב יותר. זו שיחה קריטית על יחסים כי אז כשהם גדלים הם גם יבחרו בני זוג שיורידו אותם".

את לא מרגישה שזה קצת כמו טיפה בים?

"הרצתי לפני חודש בפני 250 אנשים בבית הספר אופירה נבון ובעוד יומיים אני מרצה בפני 10 אנשים בסלון. אני עושה את הכי טוב שאני יכולה. בא לי לפוצץ את קיסריה באנשים ולעשות הרצאות איך לגדל ילד אכפתי במאה ה-21. אני מרגישה שהמסר הזה של חוסר האכפתיות שיש לנו גם בחברה הוא הדבר הכי חשוב שצריך לטפל בו כרגע, בשבילנו כחברה".