בפעם הראשונה שנפגשתי עם זאב זליג הייתה לפני ארבע שנים בביתו בכפר סבא, לכתבה על אוסף החנוכיות המרשים שבביתו. "האיש בעל אלף החנוכיות", קראתי לו – ובאמת היה משהו מרשים אך אובססיבי למדיי באופן שבו החנוכיות כיסו את קירות ביתו. מדובר במספר דומה לזה שמצוי במוזיאון ישראל – חנוכיות מכל רחבי העולם, מתקופות שונות, לכל אחת סיפור משלה ולחלקן לא היה בכלל מקום בבית אז הן אופסנו במחסן. האוסף, טען, לא משתלט על חייו והוא לא מגלה סימנים של התמכרות. אפילו הציעו לו בעבר לקנות את האוסף אבל הוא לא וויתר עליו. "אין לי רצון למכור", הסביר.
אבל בניגוד לדבריו אז, אוסף השתלט עליו ועוד איך. בשנה האחרונה גדל אוסף החנוכיות של זליג באופן משמעותי והוא הפך לאחד האספנים הרציניים בישראל ובעולם. אוסף נדיר נוסף שהחל בו בקנאות הוא יצירות של בוגרי בצלאל – המכללה האקדמית לאמנות, עיצוב וארכיטקטורה שנוסדה בשנת 1906. "אני אוסף כל מה שייצרו מבית הספר הזה מאז שהוא נוסד ועד 1950", הוא מספר. "כל גדולי הציירים והפסלים הם בוגרי בית הספר שהוא אחד הדברים הטובים שקראו למדינה. בית הספר הזה צבר בתוכו ידע עצום שהגיע יחד עם האמנים שהקימו אותו מבולגריה גרמנה צרפת וארצות אחרות והצליחו לייצר תרבות או אמנות ישראלית חדשה. יש לי מאות פריטים שכוללים אריחי קיר, שטיחים, אגרטלים, צלחות מתכת, חנוכיות כסף, ספרים בכריכת עור, סיכות ותכשיטים, ארגזים ממלחמת העולם הראשונה שאמני בצלאל עיצבו ועשו אותם כפריט אמנות, קופסאות סיגריות מכסף, מגילות אסתר ועוד כהנה וכהנה".
זליג, בן 67, אב לשתי בנות, יעל ומיכל, וסב לשני נכדים. הוא עובד סוציאלי בהכשרתו אך עבד בפועל בתחום התרופות. בחייו עבד באחת החברות הגדולות בעולם והקים סניפים בין השאר בארצות ערב. לאחר שיצא לפנסיה החל לטייל בעולם וכך החל באוסף החנוכיות העצום שלו. לאחרונה החל זליג גם להרצות על חנוכיות לכל מי שרק חפץ לשמוע. הלוז שלו צפוף מאוד, במיוחד לפני החנוכה, ולקבוע אתו שיחת טלפון פשוטה היה קשה. "אני מרצה בגני ילדים, בבתי ספר ובבתי אבות. עשיתי כמה תערוכות במוזיאון היכל שלמה בירושלים ושם הרצתי לאלפי אנשים".
הקהל שלו, כך הוא מעיד, פשוט שותה את דברייו בשקיקה. "האנשים מאוד מרותקים", הוא מסביר ומיד מעביר לי שיעור היסטוריה מאלף. "נכון שאני רק מומחה לחנוכיות אבל אין ספק שזה אחד מהחגים היותר יפים ומיוחדים שיש מבין החגים היהודיים. חנוכה הוא גם חג שמבטא בניגוד להרבה חגים אחרים שלנו בעיקר אור ושמחה והוא מקביל לחגים אירופאיים כמו הכריסטמס והקוואנזה, שהוא חג חילוני בן שבעה ימים שנחוג בקרב האפרו-אמריקאים בארצות הברית. מעבר למוטיב הדתי, צריכים לזכור שחנוכה הוא חג שמבטא נושאים כמו ניצחון המכבים. הנס שקרא לעם ישראל בבית המקדש. היה וויכוח מאוחר יותר האם היה נכון למרוד ברומא או שלא. ההחלטה על המרד הביאה לחורבן בית המקדש והייתה נושא למחלוקת בין סקציות שונות ביהדות באותה תקופה ולכן גם מוטיב יהודה המכבי או החשמונאים לא הופיעו כמעט עד המאה ה-18 בחנוכיות".
חנוכיות נדירות מהאוסף של זאב זליג. צילום זאב זליג
מתי הופיעה החנוכייה הראשונה?
"הראשונות מוכרות בספרד מימי הביניים, שזו המאה ה-13 בערך. החנוכיות האירופאית המהודרות יותר החלו להיות מיוצרות בתקופת הרנסנס במאה ה-17. אגב, השם חנוכייה מופיע בפעם הראשונה ב-1897 בעיתון 'הצבי' של אליעזר בן יהודה. אומרים שמי שנתנה למנורת החנוכה – השם שהיה שגור עד אז, את השם חנוכייה הייתה חמדה בן יהודה אשתו. החנוכיות בכל הדורות בגולה היו ביטוי למקומות בהם גרו והיו שיקוף של סגנונות האדריכלות, הציור, בעלי חיים והאופי של האזור שבהם היהודים חיו. החנוכיות בספרד ובארצות המגרב היו שונות מאלו בגרמניה צרפת או איטליה. הביטוי והשוני בא גם בסוג החומר. למשל בתימן הן היו עשויות אבן. בהרבה מאוד ארצות כמו הולנד, גרמניה אוסטריה בראש החנוכיות היו שמים את סמלי בית המלוכה – או ששמו כתר לציון כבוד לאותו שליט או נסיך שלקח את היהודים שגרו שם תחת חסותו. רק אחר כך התחילו להופיע בחנוכיות מוטיבים יהודיים כמו אריות שמתאימים לדימויים שאנחנו מכירים היום והרבה מאוד דימויים של עלי זית. כשהתחילו היהודים להגיע לארץ ישראל בתקופה העותומנית ותקופת המנדט ראינו התחלה של ביטויים של ארץ ישראל בחנוכיות. התחילו לייצר חנוכיות עם תמונות, תבליטים וחריטות של המקומות הקדושים כמו הכותל, קבר רחל, מגדל דוד וכדומה. בנוסף לזה התחילו להופיע גם מוטיבים ארץ ישראליים כמו צמחים, למשל עץ הדקל וגם דמויות של חלוצים – בדמות הישראלי החדש כמו קיבוצניקים, חקלאים ואותו צבר במכנסיים קצרים, חולצת חאקי וכובע טמבל".
ומה קורה עם החנוכיות היום, בשנות האלפיים?
"עד היום החנוכיות הן פריט מאוד נמכר. החנוכיות הן הפריט היהודי הנאסף ביותר ומייצרים אותו אצל יהודים בכל העולם. הרבה יהודים לא מדליקים נרות בשבת, אבל כמעט אין בית יהודי בעולם שאין בו חנוכייה. זה חג של ילדים שחוגגים עם כל המשפחה".
זאת למרות שהחג הזה מדבר על אור וחושך.
"בהרצאות שלי אני מנסה להסביר על כך. בתלמוד הבבלי אומרים 'לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ, אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי – עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ…'. כבר משחר ההיסטוריה עסקו האנשים בפולחן אור ואש. אנשים פחדו מהחושך ומהלילה ואור סימל תמיד שמחה וניצחון. עובדה שמילדותנו אנחנו זוכרים שירים כמו 'באנו חושך לגרש בידינו אור ואש' או 'אנו נושאים לפידים בלילות אפלים'. זה כך גם בחגים אחרים אצל הנוצרים".
למה חשוב לך להרצות בעניין הזה?
"אני בא ממשפחה שההורים שלי הגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה לישראל. אני הצבר הראשון של המשפחה שנולד בארץ. גדלתי מתוך תחושה של ציונות גאה וחשבתי הרבה מאוד שנים שאנחנו צריכים לשמור ולשמר את המסורת תוך הסתכלות קדימה על ארץ ישראל החדשה והמתחדשת. אני תמיד האמנתי במה שאחד העם אמר, שאנחנו צריכים לעשות חיקוי מתוך תחרות ולא מתוך התבוללות או התבטלות. אחד הנושאים החשובים הוא הכיבוד של ההיסטוריה שלנו. אני חושב שזה גם חשוב מאוד לדבר על הנושאים האלה בארץ ישראל. אתה יודע מה קרה נוראי עוד בתקופת השואה? שחלק גדול מאד מהביטויים של התרבות היהודית, אביזרי היודאיקה שלנו פשוט הושמדו, נהרסו, נבזזו ונגנבו על ידי הנאצים ועוזריהם. כל החנויות מכסף הותכו ונמכרו לטובת המאמץ המלחמתי הגרמני, חנוכיות הנחושת הפכו לכלי נשק ולכן הן מאוד מועטות ונדירות".
אפרופו אוסף החנוכיות שלך, מה עלותו?
"מאוד קשה לי להעריך אותו בכסף".
מכל מאות החנוכיות שברשותך, באיזו חנוכייה אתם משתמשים בחג?
"בכל ערב חנוכייה אחרת. אנחנו משתדלים לגוון".
