ילדיו של משה פדר, עמית ונמרוד. צילום עזרא לוי

"אני יודעת שאבא היה שמח": משה פדר נהרג בחודש מאי מפגיעת טיל נ"ט. ילדיו מקיימים לזכרו תערוכה מציוריו

ילדיו של תושב כפר סבא משה פדר, אזרח שנהרג בגבול רצועת עזה באחד מסבבי הלחימה, עדיין מתקשים להתמודד עם האובדן הגדול ומלאים בכעס על המערכת. אבל הם החליטו להתרכז בטוב ובעוד כשבוע ישיקו תערוכה שיזמו מעבודותיו של אביהם, שהיה צייר מחונן

פורסם בתאריך: 26.12.19 09:15

אחותו של תושב כפר סבא משה פדר ז”ל יפה סיוון, בתו עמית, בנו נמרוד ונכדיו מתקשים מאוד לסגור את החור הגדול שנפער בליבם כשפדר נהרג בחודש מאי השנה מירי טיל נ”ט באחד מסבבי הירי של צה”ל עם ארגוני הטרור ברצועת עזה. עם כל הכאב, כעת אוזרים בני המשפחה כוחות כדי להנציח אותו באמצעות תערוכה מציוריו שתפתח ב-5 בינואר 2020 בבית ספיר (ברחוב ירושלים 35) בכפר סבא.

“המשפחה שבורה”, מספרת עמית בראיון לקראת פתיחת התערוכה, “המשפחה לא התפוגגה לחלקים שונים, אבל משהו מאוד כואב וכבד יושב על כולם. זה פשוט כיסא ריק, ואני לא יודעת איך מתחילים להסביר את זה. זה חוסר מאוד כבד שנמצא שם כל הזמן. תוך כמה חודשים כולנו הזדקנו בהמון שנים. רואים את זה עלינו. אני רואה את זה בעיניים של אחותו שהם היו החברים הכי טובים”.

אחד מתחביביו הרציניים של פדר, שנהרג בגיל 68, היה הציור. הוא צייר למגירה, למשפחה ולחברים. בתערוכה שתקרא “אבא, אדם ואדמה” יוצגו קולאז’ים שיצר ומביאים פיסות מחייו, אבל בעיקר חושפים את נפשו ומציגים את תפיסת עולמו מהשירות הצבאי המורכב שעבר, ממסעותיו בעולם, מהארץ ובהם גם ציורים שהקדיש לבני משפחתו.

משה פדר עם הנכדה אלי. צילום באדיבות המשפחה

פדר היה קבלן עבודה בחברת “ארז איטום”. באחד הימים כשנסע למפעל בקיבוץ ארז עצר בצד הדרך מתחת לגשר וחמאס ירה לעברו טיל ממוקד. “זה קרה יומיים לפני האירוויזיון שהתקיים בארץ”, נזכרת עמית, “צה”ל לא סגר את הצירים ולא הייתה הודעה לא להגיע לאזור. הוא עמד מתחת לגשר בצומת הגישה של קיבוץ ארז לפני כביש 34. בדיעבד, ראיתי את התמונה של הרכב שלו ב-ynet. ידעתי שיש רק רכב אחד כזה כי החליפו את כל הרכבים בעבודה שלו. אז מיד לקחתי את האוטו שלי ונסעתי לבית החולים ברזילי באשקלון וכבר אמרו לי שם שהוא נפטר. כולם ידעו רק לא רצו לומר לי ולאחי. חמאס ממש תצפתו עליו וצילמו את כל מה שקרה. האמת היא שעד עכשיו לא היה לי את האומץ לראות עדיין את הסרט הזה שהם פרסמו. מאז נהרסו לנו החיים. מאוד קשה לנו להתאושש מזה. אנחנו חיים והכל, אבל זה מאוד כואב. הוא היה מאוד קרוב אלינו”.

ציור של משה פדר. צילום יאיר קיבייקו

עמית, בת 35, נשואה, אם לילדה בת ארבע, מתגוררת בתל אביב. היא עובדת כמנהלת שיווק בקניון גן העיר. אחיה נמרוד, בן 34, עובד בתחום האנרגיה הירוקה. “אבא שלי נולד וגדל בכפר סבא וגם אנחנו”, מספרת עמית, “ההורים שלי התגרשו כשהיינו בכיתה א’, ולמרות זאת היינו מאוד קרובים. היינו עם אבא כל הזמן. גם המשפחה של אבא ממש ליכדה אותנו. כל יום שישי עשינו על האש, נסענו לטייל בארץ ובחו”ל, התארחנו כל הזמן, דיבורים צפופים. בשלב מסוים הוא עבר לגור במושב צופית כי היו לו שם פרדסים ואז חזר לעיר. כמה שהיינו קרובים, התקרבנו אפילו עוד יותר מאז שהבת שלי נולדה. ממש היינו צמודים על בסיס יומיומי. הוא היה האבא הכי טוב, הכי מכיל והכי חבר בעולם. ובכלל, הוא היה בן אדם כיפי ואוהב ואופטימי ושמח שנהנה מהדברים הקטנים”.

איפה התחילה אצלו האהבה לציור?

“אני מכירה את זה כבר מהילדות והבגרות שלי. הוא כל הזמן צייר. יש לי זיכרון שלו יושב במרפסת עם קפה או עם בירה וסיגריה ומצייר. הוא היה עושה את זה בשעות הפנאי שלו. לפי מה שאני שמעתי הוא התחיל לצייר אחרי מלחמת יום הכיפורים. לפני כן, הוא היה גם קצת מצייר, אבל ההשפעה הצבאית מאוד ניכרת”.

כלומר?

“אבא שלי מאוד אהב את צה”ל, שירת במילואים מאוחר ממה שצריך היה, הוא היה בקשר הדוק עם החברים שלו מהשירות הצבאי ומאוד פעיל בנושא הזה. אבל באירוע שבו החייל הדרוזי מדחת יוסף הופקר בקבר יוסף באינתיפאדה השנייה, משהו באבא שלי נסדק. בציור שצייר שקשור לזה הוא צייר שלוש פרות אדומות, כמו אלו ששחטו בבית המקדש. פרות קדושות. הוא ניסה להעביר את המסר שגם המסר ‘לא מפקירים פצועים בשטח’ זו פרה קדושה ששחטו אותה. אחרי זה השתנתה הראיה הפוליטית שלו והוא נהיה יותר מרכז-שמאל. זה היה מבחינתו סוג של בגידה של צה”ל בחיילים שמשרתים עבורו. על הפרשנות של הציור שמעתי מחברים שלו. לפני כן, הוא היה יותר ימני”.

ציור של משה פדר. צילום יאיר קיבייקו

אילו עוד ציורים יוצגו בתערוכה?

“יש ציור נוסף שרואים בו שני חיילים שמכוונים לבית באש שנשרף. הוא התחבר מאוד לטקסט ‘חייל לבן, חייל שחור’ של חנוך לוין. הוא ממש צייר את הטקסט. יש גם ציורי נשים שהוא אהב והן אהבו אותו, והוא צייר גם לנו. הוא צייר לנו את הציור שיש על העטיפה של ההזמנה לתערוכה. הוא צייר לי ליום ההולדת, וששבוע אחרי שהבת שלי נולדה, והוא כתב הקדשה שזו תקופה של התחדשות והתחלה חדשה. הוא לפעמים עצר בדרך כדי לצייר איזה פרח. הוא אהב והכיר את האדמה ואת הטבע. הגינה שלו פרחה בטירוף, הוא ידע לזהות כל דבר ולדבר על זה. טיילנו איתו המון. הוא הכיר את הארץ בצורה יוצאת דופן. כל סוף שבוע הוא היה מטייל. הוא היה עובד סופר קשה ונסע במסגרת העבודה בכל הארץ במהלך השבוע, ועדיין בשבת הוא היה מטייל. הוא לא היה נשאר בבית”.

למה תערוכה עכשיו?

“אני מאוד אוהבת אמנות. זו דרך מצוינת לבן אדם להוציא את מי שהוא החוצה. בגלל שהסיפור טראגי, רציתי להציג את הרוך ואת התמימות באופן שהוא ראה את החיים וצייר אותם. היה לו מבט ייחודי. הוא לא היה ‘שופוני’. הוא היה מאוד צנוע. אני רוצה להראות את הצד הזה שלו”.

ציור של משה פדר. צילום יאיר קיבייקו

בחייו הוא חלם לפרסם תערוכה מציוריו?

“לא, להיפך. הוא היה ביישן. הוא צייר לנו ולחברים כדי לשחרר. ככה הוא שיחרר את הטראומות מהמלחמה. ‘עשיתי את מה שהיה צריך לעשות’, הוא אמר. הייתה לו נשמה רגישה. הוא היה בקו האש הראשון ואיבד חברים. הוא היה רגיש. זו הייתה הדרך שלו לטפל בעצמו”.

מה הוא היה אומר על התערוכה?

“הוא היה אומר עזבי, תנוחי, לכי לטייל. אבל אני יודעת שבתוך תוכו הוא היה שמח”.

יש דרכים נוספות שבהן אתם מנציחים אותו?

“אנחנו רוצים להקים בבית הספר אוסישקין, ואני בקשר על זה עם אדריכלית ועם מנהלת בית הספר, גינת נדנדות לילדי כיתות א’-ב’. בנוסף, אנחנו בעצם עושים משהו במקום שהוא נרצח בשיתוף רכבת ישראל והמועצה האזורית שער הנגב. זה יהיה סוג של פסל על הגשר עם פינת הנצחה. זה הכל קורה, אבל אתה יודע, אני אסיים את התערוכה ונמשיך הלאה”.

ציור של משה פדר. צילום יאיר קיבייקו

אחרי שנרצח אמרת ש”מערכת הביטחון היא שהפקירה אותו”. את עדיין חושבת כך?

“בסבב האחרון שהיה לפני חודש עצרו את כל המדינה. אז זה היה סבב הרבה יותר גדול מהסבב האחרון ולא סגרו את הכבישים שם. אני מרגישה שזה הכישלון של מערכת הביטחון. אני מאוד מאוכזבת. אמרתי להם את זה. ביקשתי תחקיר ולא נתנו. הם באו בעיקר בשביל לא לומר כלום. אבל אני לא רוצה להתרכז בזה, זה סופר קשה לי”.

מול המדינה הכל בסדר, קיבלתם את כל מה שהייתם צריכים לקבל?

“לא קיבלנו כלום, אין לנו מה לקבל. אנחנו לא בגיל שמקבלים. אני מרגישה שאנחנו עוד מספר. אני יכולה להגיד שביטוח לאומי עזרו אבל אין משהו קונקרטי שמעמיד אותך על הרגליים. אני לא מדברת על כסף או משהו. אנחנו מטופלים, אבל אין גוף שבאמת מלווה אותה באופן משמעותי. בחודש הראשון היו טלפונים ועכשיו זה כבר ‘תסתדרו לבד’. תלקקו את הפצעים לבד. לא באמת מתעסקים בזה. ממשיכים הלאה. אז אנחנו מרגישים כמו עוד מספר בסטטיסטיקה. אני בטוחה שזה יקרה שוב, ושוב משפחה תקבל מכתב מביבי והנשיא יבוא לבקר. זה בריטואל. כולם טובים בזה, הם יודעים מה לעשות. זו מכונה משומנת. אבל גם מרגישים שזה ככה. אם היו לי כוחות אולי הייתי מנסה לשנות משהו בנידון, אבל אני מעדיפה להתרכז בטוב ולעשות דברים משמחים מאשר לכעוס כל הזמן. כעס לא נותן לך כלום. כעסתי במשך כל כך הרבה זמן, זה סתם הורס את הבריאות הנפשית שלי. אני באמת מקווה שלא יהיו עוד הרוגים בפיגועים. המוות הפתאומי הזה הוא אחד הדברים הכי גרועים שיש ואתה לא יודע איך להתמודד עם זה. אפילו כשאני חושבת על זה עכשיו – אני כועסת. הזמן לא באמת מרפא. זה נהיה עול כבד שאתה סוחב על עצמך”.

ילדיו של משה פדר, עמית ונמרוד. צילום עזרא לוי

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון כפר סבא"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר