שתי מורות בכל כיתה ובלי חגיגות יום העצמאות: ביקרנו בבית הספר הדו-לשוני בבית ברל

אם חייזר היה נוחת בבית הספר הדו לשוני בבית ברל שליד כפר סבא לא היה לו מושג שהוא נמצא באחת המדינות המתוחות והמורכבות על פני כדור הארץ. בכל גן וכיתה שתי מורות, יהודייה וערביה. כל אחת מדברת רק בשפה שלה. התלמידים, יהודים ומוסלמים, משחקים ולומדים יחד כמו בכל מסגרת חינוכית רגילה, כולם מכירים את כולם ודוברים את שתי השפות וכך מתנהלים יחד בדו קיום.

המורה מדברת בערבית, התלמידה עונה לה בעברית. ילדים מדברים ביניהם תוך שהם מערבבים את שתי השפות. לצפות בשגרה הזאת מהצד עושה תחושה של עולם אחר. המילה בועה קופצת לראש. בועה עדינה שעלולה להתפוצץ אולי בכל רגע. הרגע הזה קרוב לוודאי יקרה כשהילדים האלה יגדלו ויצאו למציאות הישראלית בה כל מילה בערבית באוטובוס מיד מעלה בקרב הרבה יהודים קונוטציה של מחבלים וכל קרבה ליהודים נראית לערבים כמעט בלתי אפשרית.

אבל בינתיים, בתוך הכאוס הפוליטי והגזעני שאנחנו חיים בו, נוצרה כאן מסורת, אפשר לומר חלוצית, בת חמש שנים שהתחילה מגן אחד עם 14 ילדים והתפתחה לבית ספר צומח, שהשנה נפתחה בו כיתה ב’, ושבו לומדים כיום 80 תלמידים מכפר סבא, טייבה, צופית, טירה, שדי חמד, כפר ברא וצור יצחק. 60 אחוז ערבים, 40 אחוז יהודים. צעד אחר צעד מנסים בבית הספר הזה לשנות את המציאות כפי שהם חושבים שהיא צריכה להיראות ולהישמע, והם מצליחים – עד לכדי שיתוף פעולה כבר בקיץ הקרוב של קייטנות דו לשוניות בשיתוף עיריות טייבה וכפר סבא.

אנחנו נכנסים לכיתה א’ ופוגשים את המחנכת אורית סגל שפותחת את היום בתרגול יוגה. הילדים נמתחים על מזרונים בכיתה ומחליפים חיוכים. בכיתה ב’ לומדים 14 ילדים עם המורה סבאא מוסארווי שיעור ערבית. כולם מרוכזים. היא שואלת את הילדה אלונה שאלה בערבית ואלונה מחזירה לה בעברית. הסיטואציה מהפנטת. אלונה, שאותה נפגוש בהמשך, גרה בשדי חמד ולומדת כאן מאז שנפתח בית הספר. היא למדה כאן ערבית, אף שאיש במשפחתה לא מבין אותה. התלמידים סמוכים לשולחנות מודולריים ויושבים אחד ליד השני, מעורבבים. בגן הילדים ילדים ערבים ויהודים משחקים בפינות ובשולחנות יחד. אף אחד לא מדבר על הפיל שבחדר. זו המציאות היומיומית עבור הילדים האלה.

מי שקיבלה את פנינו בפתח בית הספר היא שדא מונסור מטירה, אמה של נאי שלומדת בכיתה א’, המשמשת כ”מארגנת הקהילתית”. תפקיד כזה יש בכל אחד מששת בתי הספר של עמותת “יד ביד” ברחבי הארץ, עמותה שהוקמה בשנת 1997 כדי לפתח חברה משותפת של ערבים ויהודים בישראל. בזמנו שדא לקחה חלק בקבוצה שהבינה שצריך לעורר שינוי. “הבת שלנו הייתה בת שנתיים וידענו שאנחנו לא רוצים חינוך מסורתי”, היא מספרת, “את הבחירה עשינו מהבטן. חשבנו שאנחנו חיים באותו אזור אבל ישנה מערכת יחסים מאוד לא ברורה. היהודים קונים אצלנו ואנחנו מסתובבים אצלם, אבל אין מפגש אמיתי. אתה גדל בעולם שלם בהפרדה בלי מפגשים אמיתיים עם יהודים. ככה זה היה עבורי גם באוניברסיטה. למדתי עם יהודים אבל לא הכרתי אותם. אי אפשר לפתח דימוי עצמי כשאתה חש חלש ורע ושהאחר הוא מפלצת. פנינו לכל מיני מעגלים עד שפגשנו את ‘יד ביד’. ככל שנחשפתי לרעיון הבנתי שהבת שלי יכולה ללמוד במרחב שמצד אחד יחזק אותה ומצד שני יקרב אותה לאחר”.

שדא מונסור. צילום עזרא לוי

אבל גם זה לא היה קל. “ההורים שלי בהתחלה הרימו גבה”, היא חושפת, “שאלו למה להיכנס למורכבות הזאת ולמה להיכנס למסגרת יהודית. היינו צריכים להסביר שזו מסגרת משותפת. ככל שעבר הזמן והם ראו שהשד לא כזה נורא, הם אפילו רצו לקחת חלק באירוע ולחוש את האווירה. שלוש שנים אחרי ואני רואה את הברק בעיניים שלהם. וגם אנחנו, אם פעם היינו אידיאולוגים ומשוגעים קצת, היום אנחנו אלטרנטיבה חינוכית ואידיאולוגית. אנחנו בהחלט מצליחים לשנות את המרחב המקומי כאן”.

גם אלה פריאל חוותה קשיים בהתחלה אף שחשה שמדובר בצעד הכי טבעי שיכול להיות עבורה. “הגענו לכפר סבא לפני חמש שנים מתל אביב, שם ניסינו להקים בית ספר משותף של דתיים-חילוניים”, היא מספרת, “הייתי בחופשת לידה עם הבן הצעיר שלי , אוריה. בכלל חיפשתי מסגרת לבן הגדול יותר ובאחת הקבוצות ראיתי פוסט על קבוצת הורים שחושבים אולי להקים גן דו לשוני. מבחינתי ומבחינת בן הזוג שלי זה היה כל כך משמח ומרגש ומיד שלחתי מייל. עם אהד, שהיה בן שלוש וחצי זה לא הסתדר אבל אוריה הצטרף שנתיים אחר כך. כל הזמן הזה כבר היינו בקהילה הזאת ונשארנו בתמונה. זה קסם לנו. אנחנו בית שמאלני שמאוד מאמין בדו קיום ובחיים משותפים”.

אז החלטתם להיכנס לזה למרות שמעולם לא לקחתם בחיים כאלה.

“נכון. בהתחלה אולי היה אלמנט של פחד אבל זה היה ממש קליק. זו היתה הזדמנות לאפשר למשפחה ולילדים שלי לחיות את החיים המשותפים ולא רק לדבר עליהם. לאט לאט היום אני מעבירה את כל השירותים שאני צורכת לטירה, ואנחנו נפגשות שם עם אימהות, אפילו האופטומטריסט שלי בטירה והמלצתי לחברה”.

אלה פריאל. צילום עזרא לוי

ואיך הגיבו החברים, המשפחה?

“זה היה נראה להם הזוי. אמרו ‘יעקב ואלה עם השטויות שלהם’. היו שקראו לזה ‘ניסוי בילדים’. זה לא נעים להיות במקום שחושבים שאתה מאוד משונה. אבל הייתה לנו אמונה פנימית גדולה וההערות האלה לא השפיעו עלינו. מה שנעץ סופית את ההחלטה הייתה פגישה שלי עם שתי אימהות יהודיות שהילדים שלהן היו בגן. היא סיפרה לי בדיוק מה שאני מרגישה היום. שהחיים המשותפים נכנסו לה לתוך הבית ועשו מהפכה. זה שינה את הבית, ואני אמרתי לעצמי ‘אני רוצה כזה’”.

ההורים של הילדים בבית הספר הדו לשוני רואים באורח החיים הזה אלטרנטיבה חינוכית לכל דבר. מבחינתם הם עומדים בשורה אחת עם בתי הספר האנתרופוסופיים, הדמוקרטיים ובשיטת סדברי. אפילו ראש המועצה האזורית דרום השרון שבתחומה פועל בית הספר, אשרת גני-גונן, לקחה את בית הספר תחת חסותה. רבים מההורים הפכו לפעילים וחשים שליחות של ממש. הם גם מספרים שהילדים שלהם מבינים יותר את הצד השני בכל סיטואציה, גם אם הם לא מסכימים לה. “מי לא רוצה ילד כזה”, הם אומרים.

לא יהיה קשה לילדים לקבל את המציאות כבוגרים, מחוץ ל”חממה”?

מונסור: “יש להם כבר היום יכולת להתמודד עם המצב שלנו, ליצור דיאלוג. זה מחזק אותם ומקנה להם מיומנויות להתמודד טוב יותר עם העולם. ברור שכשהם יצאו מ’החממה’ ל’מציאות’ הם יהיו אזרחים מבינים יותר וטובים יותר, כאלה שמתחשבים ומבינים את האחר. גם אנחנו כאן בינינו לא מסכימים על הכל ויש ויכוחים, אבל יש גם המון הקשבה. אם הבת שלי תגדל להיות כזאת זה מספיק טוב בשבילי”.

פגשנו שתי תלמידות בבית הספר. ראמה מטירה ואלונה , שכבר הכרנו, משדה חמד. שתיהן בנות שבע, תלמידות כיתה ב’ ולומדות בבית הספר מהיום הראשון להווסדו.

איך אתן מסדרות עם השפה השנייה?

אלונה: “אני בסדר עם הערבית”.
ראמה: “ואני בסדר עם העברית”.

אתן לפעמים מדברות בערבית או ערבית עם ילדים ואנשים שלא מבית הספר?

אלונה: “כן, אני אומרת לאחים שלי מילים בערבית ואז אני צריכה להסביר להם מה אמרתי שזה הכי מבאס”.
ראמה: “גם אני כל הזמן מתבלבלת בין עברית לערבית. אני מלמדת את בן הדוד שלי הקטן עברית והוא אומר את המילים רגיל. אני מלמדת אותו גם לקרוא ולכתוב”.

יוצא לכן להיפגש מחוץ לבית הספר?

אלונה: “לפעמים בכיתה א’, היה מפגש הורים והם באו אלינו”.
ראמה: “וביום ההולדת שלך”.

מה אתן הכי אוהבות בבית הספר?

ראמה: “שיש גם יהודים וגם ערבים. זה כיף שאפשר להכיר דברים חדשים. מישהו שהוא לא בדיוק כמוני”.

מה זה אומר לא בדיוק כמוני?

“שהם לא מדברים את שפת האם שלך”.

ומלבד השפה באיזה אופן הם לא בדיוק כמוך?

“חוץ מזה הם די דומים. אנחנו משחקים ולומדים ביחד”.

אלונה, מחוץ לבית הספר יש לך חברים שהם לא יהודים?

“לא”.
ראמה: “גם לי אין חברים שהם לא ערבים”.

כשאתן מספרות מחוץ לבית הספר שאתן לומדות בבית ספר מעורב, דו לשוני, מה התגובות?

אלונה: “שואלים אותי איך זה ואני עונה שזה כיף וקצת קשה ללמוד שפות חדשות”.

ואיך הם מקבלים את זה?

“בסדר”.

אתם לומדים בכיתה לפעמים דברים שקשורים לחגים של אחרים?

ראמה: “כן, זה ממש כיף. בפורים…”.
אלונה: “ראמה מחכה לפורים”.

איזה חג אתן הכי אוהבות?

ראמה: “רמדאן ופורים”.

ואיזה חג את אוהבת אלונה?

אלונה: “את כולם”.

שוחחנו גם עם שחר שולמית-קמחי, גננת בגן חובה זו השנה השלישית. “כשהציעו לי להגיע לכאן הייתה סקרנות”, היא מספרת, “זה בדיוק התיישב לי טוב עם זה שאני כבר שנים רוצה ללמוד ערבית. אני מאמינה שזו שפה חובה בארץ. זו הייתה הזדמנות גם להכיר את התרבות מקרוב וגם להיחשף לשפה וללמוד כמה שיותר וגם לעבוד עם ילדים שזו האהבה הגדולה שלי”.

איך זה לעבוד בגן כזה?

“אני מרגישה שאני מגיעה לגן רגיל לחלוטין. בשבילם זה טבעי שיש פה ערבים ויהודים וברור להם לאן הם הולכים. ברור להם שהם מדברים את השפה שלהם ובמשך הזמן זה מתאזן. רוב הילדים הערבים מגיעים עם עברית בסיסית והם לומדים עברית מהר מאוד. ליהודים לוקח זמן לדבר ערבית אבל ההבנה שלהם מאוד גבוהה”.

שחר שולמית-קמחי צילום עזרא לוי

כשראיתי שהילדים מבינים שפה אחת ועונים בשפה שלהם, לא האמנתי.

פריאל מעירה: “הבן שלי, אין אשכנזי ממנו, והוא מדבר ערבית במבטא מטורף. הוא מתקן אותנו בבית לפעמים”.

למה זה נראה לנו מוזר, יוצא דופן?

“במשפחה הוא כמו אטרקציה. גם בחוץ. כאילו מה זה הדבר המשונה הזה. זה מוזר כי אנחנו חיים במדינה שלנו”.

אולי זו קצת אוזלת יד של המדינה?

“זו לא מילה”.

שולמית-קמחי: “אותי אישית זה מקומם כי לא יכול להיות שחי פה עם לצדנו ואנחנו לא מבינים אחד את השני. הם עושים את כל המאמצים ללמוד עברית ולהתקרב. אבל המאמץ נעשה הרבה יותר מצדם מאשר מצדנו וזה פספוס. זו עוד שפה קיימת שאתה שומע אותה בכל מקום”.

אז הגן מתנהל כרגיל חוץ מעניין השפה?

“זה לא גן רגיל. התחושה היא שאתה מגיע לגן רגיל אבל התכנים בפנים הם שונים. אתה לא תפגוש אף גן שמתנהל בדרך הזאת. העיקר זה שתי תרבויות שמנסים לשמר אותן בתהליך הזה. לא תמיד זה הולך”.

כלומר?

“לדוגמה אנחנו מלמדים שיר בעברית בחנוכה, אז יש תרגום של השיר מעברית לערבית. בעיניי זה לא נכון כי שיר בעברית צריך להישאר בשפה שלו. כך צריך להיות גם הפוך. השימור של שתי התרבויות הוא שחשוב”.

סבאא מוסארווי. צילום עזרא לוי

את רואה את ההתעניינות של הילדים לגבי התרבות של הצד השני?

“אני רואה שהילדים שותפים להכל. קשה לעשות הפרדה, אבל את פורים כולם אוהבים. ברמדאן כולם מרגישים את החג. אנחנו גם בתוך הצוות משתדלות לתת את הכבוד ולא אוכלות למשל ברמדאן. מנסים להמתיק את האווירה”.

אז במקום שהוא בסך הכל חממה, איפה רואים את הקונפליקטים? מתי אתן נתקלות בשאלות קשות, בתהיות, מתי אתן נדרשות להסביר דברים שקשה יותר?

“הקונפליקטים באים דווקא מההורים. בחגים לאומיים אפשר לחתוך כאן את האוויר בסכין. למשל ביום העצמאות. גם השילוב של רמדאן ושבועות ביחד. לפני שנתיים חגגנו שבועות והילדים מגיעים עם הסלים וברקע טילים – מלחמה ממש. אתה מרגיש את המתח. אתה מרגיש שההורים הערבים מביאים את הילדים עם טנא לגן וקשה להם”.

או דגל ישראל.

“דגל ישראל לא נכנס לכאן”.

לא?

“ילד שמביא דגל, אנחנו לא אומרים לו לא. אבל אנחנו משתדלים לא לתת לזה תשומת לב”.

למה לא?

“כי אנחנו לא חוגגים פה את יום העצמאות”.

למה?

“המטרה היא לתת תחושה לשתי התרבויות של לגיטימציה – שלשתיהן יש מקום. זה חג לאומי עם הרבה מאוד… אנחנו לא רוצים לערב את הילדים”.

אבל זה חג לאומי ולא דתי. והילדים יגדלו בלי תחושת הגאווה הזאת.

“אנחנו מכניסים לגן ערכים של בית, מקום ושיש לי מדינה משלי. אבל לא נחגוג יומולדת למדינת ישראל”.

מה הורים אומרים על זה?

“לדעתי זו החלטה משותפת. אלה ההנחיות שאנחנו מקבלים”.

זה החג היחיד שלא חוגגים?

פריאל: “גם נאכבה לא חוגגים”.

שדה מתערבת: “אם הילדים מביאים את התכנים מהבית אנחנו מתמודדים איתם. בגילאים יותר גדולים יש דיאלוג שמתקיים סביב החגים הלאומיים. מקיימים שיעורים סביב זה. זה נותן מרחק מכיל ומקשיב”.

נציין שבבית הספר אומרים כי בכיתת גן הילדים יש התייחסות לחגי הדתות של התלמידים ולמועדים שונים, וגם ליום העצמאות ולמשמעויות שלו.

ביום שבת (מחר) יתקיים יום פתוח של בית הספר במושב צופית אליו מוזמנות משפחות בהפנינג צבעוני. “אנחנו מזמינים את כל המשפחות באזור להגיע”, אומרת שדא, “נציג הצגה דו לשונית ופעילות בנושא קיימות ומחזור. זו תהיה שבת כיפית, שבת דו לשונית”.

בית הספר הדו לשוני. צילום עזרא לוי

איפה אתם רואים את עצמכם בעוד כמה שנים קדימה?

“בית ספר יסודי שלם. החזון שלנו לפתוח גם תיכון ועשייה קהילתית שמשפיעה על המרחב. שיתופי פעולה בין הרשויות, מיזמים קטנים שמקדמים את החיים המשותפים באזור”.

איך את מסכמת את חמש השנים האלה?

“הם היו מלאים בהמון תקווה ובשינוי שאנחנו יוצרים בפועל. לעמוד ולראות את כמות האנשים שמתעניינים בנו היום זה ממלא את הלב. אנחנו שמחים על הקשר הרשמי עם המועצה האזורית. פעם לא היו שותפים לרעיון כזה. היום אני מרגישה שיש לנו שותפים באזור גם ברמה השלטונית וגם ברמת המשפחות. זה מעודד, משמח ונותן עוד דחיפה לעשות בכיוון הזה”.

למרות שזה עדיין בקטן את רואה איך זה משפיע ברמה הרחבה יותר?

“פונים אלינו ממעגלים רחבים יותר. אנחנו חלק משותפות של מיזם להקמת קייטנות דו לשוניות בכפר סבא שאמורות להיפתח באוגוסט בשיתוף עם עיריית כפר סבא ועיריית טייבה. אנחנו קטנים, אבל צומחים ומשפיעים. יש לנו השפעה חזקה, חיובית ומפתיעה”.

היית רוצה לראות פה ילדים למשפחות ימניות ודתיות?

“הייתי רוצה ליצור מקום שמכיל ומקשיב. יש פה מקום לכל אחד. גם כאן אנחנו לא מסכימים על הכל. אבל נמצאים במרחב שאפשר לומר הכל ולכל דעה יש מקום. גם כמבוגרים אנחנו עוברים תהליכים. אני לא אותו בן אדם כמו שהתחלתי ביום הראשון שלי פה. אני יודעת שעברתי תהליך גם כאישה והייתי רוצה ליצור מקום כזה בלי שום הגבלות”.

מימין: אלונה, שדא, אלה וראמה

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו