השיחה עם עומר שחר מתבצעת בוידאו בווטסאפ בשעת לילה מאוחרת. הוא נמצא בחדרו במעונות The Kiski School, בית ספר תיכון ופנימייה בפנסילבניה, אחת הפנימיות הוותיקות הפועלות בארצות הברית, שנוסדה ב־1888. לומדים בה כ-200 בנים, מתוכם 35 אחוז תלמידי כיתות ט'-יב' שמגיעים מחוץ למדינה, בתוכנית לימודית אקדמית נוקשה המאפשרת להם לשגשג באמצעות למידה המבוססת על פרויקטים וגילוי עצמי. מדובר בקמפוס יפיפה בן 350 דונמים 30 קילומטרים מפיטסבורג. השעה שם אחר הצהריים ביום ראשון – יום החופש של שחר, והוא נראה רענן. חברו לחדר, תלמיד רוסי, טס בדיוק למדינתו להשתתף במשחקי נבחרת הכדורסל הלאומית כך שאיש לא מפריע לשיחתנו.
שחר, בן 17, תלמיד כיתה י', תושב כפר סבא ובוגר בית הספר הדמוקרטי, הגיע לקמפוס כבר באוגוסט האחרון והיה אחד משני הישראלים הראשונים אי פעם לקבל מבית הספר מלגה בסך של כחצי מיליון שקלים של שחקן פוטבול. כיום הוא נחשב לדברי מכריו ובני משפחתו לאחד מעשרת הספורטאים הטובים בבית הספר. יש גם מי ששם עליו עין לעתיד, אף שאמנם מוקדם מדי, משום שהוא רק בכיתה י' והדיבורים על העלייה לליגת הקולג'ים הפופולרית מתחילים רק בסוף התיכון. הסקאוטרים – ציידי הכישרונות, כך אומרים, כבר מלחששים עליו והמתעניינים ביותר הם אלה של אוניברסיטת הרווארד היוקרתית.
העובדה המדהימה הזאת, בטח עבור שחקן שמגיע ממדינה שפוטבול הוא משחק שנתקלים בו רק בזפזופ לילי במקרה באחד מערוצי הספורט, היא מפליאה עוד יותר כשמבינים ששחר בכלל התחיל לשחק פוטבול רק כשנה וחצי לפני כן במסגרת עמותת "יאנג צ'מפיונס" שהקים ארז לוסטיג, הבונה תכנית פוטבול לצעירים בערים וביישובים שונים ברחבי הארץ. בכפר סבא הם מתאמנים מספר פעמים בשבוע בפארק העירוני.
אבל החיבור לפוטבול החל בכלל בעקבות טרגדיה שחווה שחר. הוא איבד את דודו של אמו, אפרים – אחד האנשים הקרובים ביותר אליו. מדובר היה באדם ערירי ודי מנותק ממשפחתו, אבל כששחר נולד הוא התחבר אליו באופן יוצא דופן ומיוחד. בשלב מסוים, כשגדל, היה נוהג להגיע פעם בשבוע לכפר סבא ולבלות חצי יום עם הילד. "כשהייתי קטן אמא שלי הייתה לוקחת אותי אליו לירושלים וכשגדלתי הוא התחיל להגיע אלי", מספר שחר, "היינו משחקים יחד, אוכלים בחוץ, מסתובבים. במשך תקופה המשפחה הסתירה ממני שהוא חולה בסרטן כדי שלא אדאג אבל הוא החלים ממנו. יומיים לפני שהוא נפטר, בגיל 57, סיפרו לי והרשו לי לראות אותו. הוא היה רדום אבל כשנכנסתי לחדר הוא התעורר ושאל אותי שאלות כמו אם הפועל ירושלים בכדורסל ניצחה. אמרתי לו שכן, למרות שלא ידעתי. זו הפעם הראשונה והאחרונה ששיקרתי לו. לאחר מכן הוא נכנס שוב לקומה ונפטר".
פטירתו של הדוד הייתה טראומה קשה עבור שחר, אז בן 14. "זה היה שוק כי הוא היה בשבילי כמו אבא שני", מספר שחר, "הוא היה מאחורי ולא משנה מה. הייתי חוזר מבית הספר ונסגר בחדר במשך כמה שבועות. ואז בשלב מסוים ההורים שלי אמרו לי שאני לא יכול יותר להיות בית ושאני חייב לצאת. הם ממש הכריחו אותי וגם יצאנו לטיול שתכננו מראש לאמריקה. כשחזרתי ארצה, רציתי לעסוק בספורט ונזכרתי שהיה לי חבר ששיחק פוטבול, אז פשוט הלכתי לנסות".
הלכתי בין פנצ'ריות, הבאתי גלגל של טרקטור וסחבתי אותו קילומטרים מאזור התעשייה
המזרחי של כפר סבא עד לבית שלנו במערב העיר, הייתי מוכן לעשות הכל בשביל הדבר הזה"
שחר, יליד כפר סבא למד בבית הספר היסודי ברנר ולאחר מכן בדמוקרטי. על פי בני המשפחה הוא היה הבן הבולט פחות לעומת אחותו הגדולה נועם. האב אסף עובד בהיי-טק והאם דגנית מנהלת בית ספר לחינוך מיוחד בספארי ברמת גן. עד הפוטבול היה שחר תלמיד בינוני שסבל מלקויות למידה קשות כולל דיסלקציה ו-ADD וטופל ברטלין. הוא אמנם התאמן בג'ודו, בכדורגל ובטניס במסגרת חוגים – כמו ילדים רבים בעיר, וגם היה מנגן בגיטרה ומתופף בתזמורת של כפר סבא, אבל לא התמיד בכך. אביו אסף מספר ששום דבר לא באמת תפס אותו. "תמיד היה לו כישרון לכל מיני דברים אבל הוא לא היה מהטיפוסים שאהבו להשקיע. מה שבא לו בקלות בא בקלות", הוא מספר.
"ואז מהר מאוד הבנתי שהקבוצה של הפוטבול היא הרבה יותר מחוג", מסביר שחר, "השחקנים והמאמנים הרימו אותי ממש מהקרשים. נתנו לי יחס של שווה בין שווים. לכולם קשה אבל צריך להתמיד ותמיד יהיה שם מישהו שיעמוד לצדך וירים אותך. כבר אז הפוטבול לא היה קל. כמעט בכל פעם רואים אותך מתפרק כי האימון קשה, אבל הצוות מרים אותך ועוזר לך להבין את התפקיד שלך ולהפנים מה אתה צריך לעשות יותר טוב. זה ממש משפחה כשארז לוסטיג (מייסד העמותה) הוא האמא של הקבוצה. דואג לכולם".
אתה אומר שתמכו בך, במה זה בא לידי ביטוי?
"המאמן שלי הבין לפני שעבורי הפוטבול יהיה הרבה יותר מתחביב. התחלתי בתפקיד אחד ועברתי לאחר. האופי שלי השתנה. אם עד אז כל הזמן היו לי תירוצים למה אני לא יכול, פתאום הבנתי שאני יכול הכל. הפכתי להיות מחויב יותר גם באימונים וגם מעבר לשעות האימון. חיזקתי את עצמי בחדר כושר ובריצות ובאגרוף תאילנדי. יום אחד המאמן העביר אותי לתפקיד שאני צריך לרוץ ספרינטים. זה מאוד קשה. בשביל האימון של זה הוא ביקש שאשיג צמיג גדול של טרקטור. זה היה נשמע לי מוזר, אבל באתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני צריך גלגל. הוא אמר לי 'אני מוכן לשים פה בחצר גלגל אבל רק אם אתה מביא אותו בעצמך'. הלכתי בין פנצ'ריות, הבאתי גלגל וסחבתי אותו קילומטרים מאזור התעשייה המזרחי של כפר סבא עד לבית שלנו במערב העיר, כמעט בכניסה של רעננה. הגעתי למצב שהייתי מוכן לעשות הכל בשביל הדבר הזה".
בעמותה הבינו מהר מאוד שמדובר בכישרון מיוחד. גם ההורים ראו זאת. עיקר המחמאות על המשחק של שחר לא היו על המקצועיות אלא על ההתמדה. "בפעם הראשונה שהלכתי לראות אותו בקבוצה, ואני לא אוהב ולא מכיר את המשחק הזה באופן מיוחד, היה במפגש הורים", מספר האב אסף, "שמעתי את הצורה שארז מדבר והבנתי שמדובר במחנך ממדרגה ראשונה. הוא לא מחנך אותם לפוטבול אלא לערכים. זה לא מן השפה ולחוץ, חשובה לו הקבוצתיות, הכבוד להורים, הציונים בבית הספר וההתמדה מאשר ההצלחה במשחק. זו הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי שיש פה משהו מעבר. בפעם השנייה הייתי במשחק ומה שהכי תפס אותי היה שאתה רואה את הילדים שעמדו בחוץ כל הזמן עודדו ודחפו, ארז עושה להם שיחות לפני ואחרי ואתה רואה את האחדות והלכידות. זה לא משהו שאני רגיל לראות בחוגים או במסגרות אחרות שהיינו בהן. אז הרגשתי באמת למה עומר מתחבר לזה, מעבר לעניין הספורטיבי. אני חייב לומר שבהתחלה אשתי לא התלהבה מזה שהוא הלך לפוטבול מפני שזה אגרסיבי ואפשר להיפצע אבל אחרי שראיתי את ההתנהלות ומה שזה נותן לעומר שכנעתי אותה שזו מסגרת מתאימה".
עומר, איך החברים קיבלו את זה? פוטבול זה לא משחק מוכר בארץ.
"היו בעיקר הרבה שאלות סביב זה. ניסו להוריד אותי מזה כי דאגו לי שלא אשבור משהו. חברים שלי פחדו שאפצע. תמיד חושבים שבפוטבול ישר יש פציעות מוחיות ופגיעות לכל החיים. אתה מסביר להם שזה לא השלב שבו אנחנו נפגעים. כשאשחק מקצועי זה יהיה השלב שאצטרך לדאוג גם לזה".
השינוי ניכר מהר מאוד אצל עומר, גם במשחק, אבל בעיקר במחויבות שלו מחוץ לשעות האימון. זו הייתה אולי הפעם הראשונה שהוא לקח פיקוד וקיבל אחריות בכל מה שהוא עוסק בו. אבל השינוי המשמעותי היה כשלוסטיג סיפר למשפחה על מחנה "שואו קייס" בגרמניה שמקיימת עמותה אמריקאית בשם Gridiron Imports, ארגון ללא מטרות רווח התומך בצמיחה בינלאומית של פוטבול בכך שהוא מסייע לשחקנים מרחבי העולם להשיג הזדמנויות לשחק פוטבול במסגרות הכי גבוהות אפשריות בארצות הברית.
"המחנה הזה נערך מדי שנה וזה שבו עומר השתתף התקיים בקיץ 2018. הרעיון במחנה הזה הוא בעצם לנסות ולשבור אותך", מספר לוסטיג לצומת השרון, "זה כמו גיבוש סיירות של יומיים. היום הראשון הוא בין שש וחצי לשבע שעות של אימון כושר ואתלטיקה מתמשך עם מעט מאוד הפסקות. הם רוצים לראות עד כמה אתה חזק, בעיקר מנטאלית, כשאתה גם חייב להגיע לשם פיזית בכושר מאוד גבוה. היום השני, יום של ארבע וחצי, חמש שעות, בודקים את היכולות של כל אחד בתפקיד שהוא מאותר אליו. למשל בשנה שעברה הגיעו 164 שחקנים מכל אירופה, כולל ישראל וביום השני שרדו רק 60 שמתוכם סיימו 50 שמתוכם 21 ישראלים שעוברים הלאה לבחירה של בתי ספר עצמם".
עומר שחר (מספר 45) וחברי הקבוצה. צילום פרטי
עוד לפני המחנה במשפחה ניסו להנמיך ציפיות בגלל הסיכויים הנמוכים להתקבל. "אמרתי לעצמי שאני אגיע לארה"ב", מספר שחר. "מראש ידעתי שהקריטריון הוא לא רק ספורטיבי אלא גם אקדמי. העליתי את הציונים שלי מממוצע של 80-70 למעל 90". במקביל הוא דאג לשפר את הכושר הגופני שלו באימונים על המגרש ובחדר הכושר.
המחנה היה מוצלח במיוחד. "יש אנשים שיכולים להיות טובים ממני, אבל מה שמאפיין אותי הוא שאני לא רואה בעיניים", אומר עומר, "אני צריך לסיים את המשימה. אני אתרסק ואמשיך אותה. במהלך המחנה לאנשים הסתובבה הרגל והם פרשו. גם לי זה קרה, אבל המשכתי לשחק. אז שוב, היו שם אנשים חזקים ומהירים ממני אבל המשכתי. גם המאמן שלי פה, קאוצ' פרי, סיפר לי שהוא החליט לקחת אותי בגלל שעדיף שחקן שלא רואה בעיניים מאשר שחקן אתלט".
לאחר המחנה שאותו עבר בהצלחה, בתום שנה של תהליך שכלל מילוי טפסים וראיונות, עומר קיבל מלגות משלושה בתי ספר שונים ובחר בעצמו לאיזה היי-סקול הוא רוצה ללכת.
לא היו התלבטויות?
"הייתה התלבטות קשה. זה לעזוב את הכל, את המשפחה והחברים ולעבור לגור לבד. אבל כשראיתי שאבא שלי מחמיא לי – והוא אף פעם לא מחמיא סתם, רק שהפעם הוא אמר לי דברים שלא אמר לי מעולם, וכשראיתי שהמשפחה גאה בי, זה עזר לי לקבל החלטה".
מה אבא אמר?
"שהוא גאה בי על משהו שעשיתי באמת. הוא שיבח אותי על כוח הרצון שלי ואמר שבחיים הוא לא ראה אותי ככה. שתבין, לפני זה הייתי האח הקטן. כל הזמן התחריתי באחותי שהציבה לי רף מאוד גבוה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התחלתי לעצב את החיים שלי לפי מה שאני רוצה והפסקתי להתחרות בה. הוא שם לב לזה. למשל, בבית הספר בו למדנו יחד המורים היו קוראים לי כל הזמן בשם שלה. כאן אף אחד לא משווה אותי לאף אחד אחר – רק לעצמי ואני נותן את העבודה הקשה ביותר שעשיתי בחיים שלי".
ילד בן 17-16, בארץ זרה, שבקושי מדבר את השפה, נמצא לבד וצריך להתמודד עם
הדרישות בלי להכיר אף אחד. זה מאוד קשה מנטאלית ובשבועות הראשונים
כל הזמן חשבתי אם זה מה שאני רוצה. אתה מגיע לנקודת שבירה"
הימים הראשונים בפנסילבניה היו קשים. גם השבועות אחר כך. "אבא שלי בא איתי לפה בימים הראשונים", הוא מספר, "הוא ראה את האימונים ופתאום קצת פחד עלי. הוא ראה 'ליין-מן', בחור דני ענק מעל שני מטרים, והבין שאני צריך להיכנס באלה וזה לא הגיוני. אבל מצד שני הוא גם ראה שיש כאן כמה שחקנים בוגרים, בכיתה י"ב, שנתנו לי את הכבוד ועזרו לי ללמוד את התפקיד שלי. הם עשו את זה בלי אגו. האמת היא שבחיים לא ראיתי כזו קבוצה בלי אגו כמו זו שאני נמצא בה היום בבית הספר".
גם המרחק לא קל. "זה דרש הרבה שיחות", מסביר אסף. "צריך לעבור משברים. זה דבר אחד לחלום על משהו ודבר אחר המציאות. זה כמו לחלום להיות בשייטת ובסוף כשאתה מגיע אתה מבין כמה זה קשה. ילד בן 17-16, בארץ זרה, שבקושי מדבר את השפה, נמצא לבד וצריך להתמודד עם הדרישות בלי להכיר אף אחד. זה מאוד קשה מנטאלית ובשבועות הראשונים כל הזמן חשבתי אם זה מה שאני רוצה. תכל'ס אתה מגלה על עצמך דברים. אתה מגיע לנקודת שבירה. דיברתי על זה עם אבא והוא נתן לי כאפה שהעירה אותי. הוא אמר שאני יכול לחזור לארץ והכל יהיה בסדר. אבל הוא הזכיר לי את העבודה הקשה שעשיתי – איך עבדתי קשה והשגתי את המטרות. הוא אמר 'קצת קשה ואתה מוכן לוותר על כל מה שעשית?'. ואז הבנתי שהוא צודק. אי אפשר לוותר על זה. ומאז בכל פעם שקשה לי אני נזכר בשיחה הזאת. זה נותן לי כוחות גדולים. היום לא הייתי מהסס בחיים שלי לעשות את הצעד הזה. אם הייתה לי הזדמנות לחזור ולהחליט שוב הייתי עושה הכל מהתחלה. אז נכון שקשה להיות בלי המשפחה, אבל אתה נכנס לקצב עבודה. יש אימוני בוקר וצהריים ואין לי זמן לחשוב יותר מדי".
עומר שחר בתיכון בפנסילבניה. צילום פרטי
איך נראה היום שלך?
"הוא מורכב מאימונים ולימודים. יש לי בשבוע שלושה אימוני בוקר, ימים שבהם אני קם בשעה חמש, לאחר מכן שמונה שעות לימודים ואז אימון צהריים ואז צריך ללמוד עוד שעתיים בערב. היום אני לא מרגיש כל כך בודד, אבל כן מתגעגע לחיים שלי כמו שהיו קודם. אם הייתי יכול הייתי מביא אותם לפה, את המשפחה, את הכלבה ואת החברים. ואני גם מתגעגע לאוכל. הכל פה ג'אנק לא טעים. גם בפנימייה".
מה אתה משחק היום?
"עוד בישראל הייתי 'ליין-מן', העבירו אותי לתפקיד 'פול-באק' והיום אני בתפקיד חדש לגמרי 'אינסייד ליין-בייקר'. אני בעצם צריך לתקל את מי שעם הכדור. זה תפקיד הגנתי מרכזי בקבוצה. אנחנו משחקים במעין ליגת בתי ספר שבנויה קצת שונה ממה שאנחנו מכירים בארץ, אבל זו ליגה שמשודרת בטלוויזיה. יש המון קבוצות היי-סקול. לרוב האנשים צופים במשחקי הקולג'ים וב-NFL. עוד כמה שנים ואני שם".
הורידו אותך לכיתה י' אחרי שסיימת י' בארץ.
"הייתי צריך לחזור שנה כדי להתמודד עם חלק מהדרישות שלהם. פה זה שונה מאוד. לומדים למשל מתמטיקה בשנה אחת חומר של שלוש שנים. לאחר מכן גיאומטריה בשנה אחת חומר של שלוש שנים ויש לי גם שיעורים נוספים שבארץ לא לומדים".
איך הציונים?
"בסדר, משתפרים. כבר עליתי לממוצע 94 ברבע הזה. צריך את זה כי כסטודנט הקולג'ים מסתכלים גם על הציונים".
אפשר לומר שאתה ממש סיפור סינדרלה.
"אם הייתי בא ונח זה היה סיפור סינדרלה. אבל פה יש שילוב של עבודה קשה. אם אצליח, זה מגיע לי בזכות ולא בחסד. אנשים לא יכולים לשבת ולצפות שיקרו להם דברים. גם אם ייקח לי עשר שנים אני בסוף אשיג את המטרה. אסור לי להתייאש. הרבה אמרו לי בארץ שהם היו רוצים להתחלף איתי. כשסיפרתי להם מתי אני קם כל בוקר הם אמרו שהם מוותרים".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
