ביום ראשון התקיים בפעם הראשונה במחנה הריכוז ברגן-בלזן שבגרמניה טקס יום זיכרון סמלי ומצומצם ללא קהל, ובהשתתפות שלושה אנשים בלבד: ראש ממשלת מדינת נידרזאקסן (סקסוניה התחתונה) שבגרמניה, סטפן וייל, נשיא הקהילות היהודיות במדינה עו"ד מיכאל פירסט ומנכ"ל קרן אתרי ההנצחה שם. הכוונה המקורית הייתה אמנם לקיים לציון יום השנה ה-75 לשחרור המחנה טקס רב רושם בהשתתפות אח"מים מכל העולם, אולם זה בוטל בעקבות מגיפת הקורונה הפוקדת בין השאר את אירופה.
בטקס הצנוע ששודר בטלוויזיה המקומית הוצג בול חדש, בול יום השואה לשנת 2020, שהוציא דואר ישראל ביוזמת אנשי ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל. הבול הוקדש לתופעה הייחודית של מחנה העקורים שהוקם מרחק של פחות מקילומטר מהריסות מחנה הריכוז, פרק שנעלם למרבה הצער מבין דפי ההיסטוריה. הבול הזה מציג את הכרזתו של הוועד היהודי המרכזי של שארית הפליטה בקונגרס הראשון של שארית הפליטה בברגן-בלזן כבר בספטמבר 1945: "פיתחו את שערי ארץ ישראל!".
יש להזכיר כי עם שחרור המחנה על ידי הצבא הבריטי ב-15 באפריל 1945 העולם הזדעזע למראה הזוועות של אלפי גוויות מתגוללות בכל מקום ואלפי צללי-אדם על סף המוות. 60 אלף איש ואישה הצטופפו בצריפי המחנה, רובם חולים במצב קשה, מורעבים, צמאים, מותשים וחולים. בני משפחותיהם נרצחו ונשרפו באכזריות במחנות הריכוז וההשמדה של הנאצים. מחודש ינואר ועד לשחרור באפריל מתו בברגן-בלזן 35 אלף איש. גם לאחר שחרור המחנה, תנאי הכליאה הקשים הכריעו רבים מהניצולים, ו-14 אלף מתוכם מתו מרעב וממחלות בימים הראשונים שלאחר השחרור. רבים מהם היו שריד אחרון למשפחתם.
למרות התנאים הקשים ותוך כדי מאבק בשלטונות הכיבוש בנו היהודים הניצולים מעין שלטון אוטונומי והפכו את מחנות העקורים למרכזי פעילות חברתית, תרבותית, חינוכית ופוליטית ענפה. הם התארגנו כ"שארית הפליטה" לשיקום לאומי והתלכדו במאבק למען פתיחת שערי ארץ ישראל והקמת מדינה.
מחנה הריכוז ברגן-בלזן, הגדול ביותר על אדמת גרמניה, היה היחיד שהפך עם שחרורו למחנה עקורים ולמרכז העצבים של שארית הפליטה באזור הכיבוש הבריטי בגרמניה – מופת ליוזמתם של הניצולים, להתארגנות הלאומית של שארית הפליטה, ליצירתה של מערכת שלטון עצמי, כעין מדינה בדרך, ולמאבק למען העלייה לארץ ישראל.
* * *
מי שצפה בשידור הטלוויזיוני של הטקס מביתו שבכפר שמריהו, היה יו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל, שרגא מילשטיין, ארגון הכולל 400 איש של בני הדור הראשון, השני והשלישי שעומדים בקשר עם אתר ההנצחה בברגן-בלזן ומקיימים אירועים להנצחת השואה. בין השאר מנסה הארגון להנציח את העובדה כי מי שנותרו מפליטת יהודי גרמניה דווקא לא ביקשו לבכות על מר גורלם אלא פעלו בגאון לשיקום הניצולים והדחיפה להקמת מדינה ליהודים.
"עצוב הטקס הזה", אומר לצומת השרון מילשטיין, בן ה-87, שהיה אמור להיות לשאת דברים בטקס שבוטל, "היה צריך להיות טקס מרשים". מילשטיין היה אסיר במחנה והיה בן 12 כששוחרר. "זה היה הגיהינום עלי אדמות", הוא נזכר, "ברגן-בלזן לא היה מחנה השמדה, לא היו בו הוצאות להורג ולא משרפות, אבל למרות זאת מתו בו עשרות אלפי אנשים ממחלות, מרעב ומחוסר טיפול, בעיקר בשל מחלת טיפוס המעיים, שבהיעדר טיפול הגוף מתייבש ותוך מספר שבועות האדם נפטר".
בתחילה היה מילשטיין בגטו פיוטרקוב טריבונלסקי, שהוקם באוקטובר 1939 שבועות ספורים אחרי כניסת הגרמנים, יחד עם אביו הזלל, אמו רבקה ואחיו מרדכי הצעיר ממנו בשלוש שנים. מדובר במשפחה שנחשבה לפני המלחמה לבורגנית, מבוססת. האב היה איש עסקים והאם גידלה אותם יחד עם עוזרת. כשהגטו חוסל נשלחו רוב דייריו לטרבלינקה שם מצאו את מותם רוב בני משפחתו. הנותרים הועברו למחנה עבודה סמוך שחוסל בעצמו באוקטובר 1944. אז גם הופרדו בני המשפחה. "אבי, אחי ואני נשלחנו לבוכנוולד", הוא מספר, "ואמי למחנה רבנריק. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. מאוחר יותר הבנתי שהיא נפטרה לאחר המלחמה. אני זוכר אותה בגעגועים ולטובה".
שרגא מילשטיין. צילום באדיבות ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל
בבוכנוולד גם אביו איבד את חייו, ב-15 בדצמבר 1945. "ערב אחד הוא בא לצריף ואמר לנו שאנחנו צריכים להיפרד, שלא נתראה יותר", הוא נזכר, "ידענו שלמחרת הוא לא יהיה איתנו. הוא חיבק אותנו, אמר 'תזכרו שיש לכם משפחה בארץ ישראל' והלכנו לישון על הדרגשים. אני לא יודע מאיפה הוא ידע. בנסיבות האלה אתה לא יודע מה לעשות. למחרת שאלתי אנשים מהעיר שלי אם הם יודעים מה קרה לו והם אמרו 'אל תשאל, הוא איננו ובזה זה נגמר'. לימים נודע לי על פי הרישומים בארכיון שהוציאו אותו להורג. אני לא זוכר אם בכיתי באותו הרגע אבל זה היה חלק מהמציאות כשאתה נמצא בתוך מחנה ריכוז. אתה לא מתפקד בצורה נורמלית. התגובות הם של פחד. נשארנו שני ילדים לבד, וכעבור מספר שבועות אחי נשאר שם ואותי העבירו לברגן-בלזן".
כילד בן 11 בברגן-בלזן, לא היה יותר מדי מה לעשות. "היינו סגורים בתוך המחנה", הוא מוסיף ומספר, "מדי יום, בשעות הבוקר, היה מסדר. אחרי המסדר המבוגרים היו הולכים לעבודה. אנחנו הילדים התרוצצנו במחנה, הסתובבנו בכל מיני מקומות וביניהם גם במטבח של הקצינים הגרמניים, או יותר נכון מאחוריו שם היו זורקים פסולת ואנחנו היינו אוספים מה שניתן. ירקות חצי רקובים, קליפות של תפוחי אדמה ודברים מהסוג הזה. זה עזר לנו לשרוד כי האוכל היה מאוד מועט – מרק דלוח בשעות הצהריים ופרוסת לחם עם משהו בשעות הערב. זה הכל. בגלל הנסיבות האלה של הרעב, המחלות, הקור והיעדר היגיינה ומים מתו עשרות אלפים. כאשר הצבא הבריטי שחרר את המחנה הוא מצא בו קרוב ל-15 אלף גופות לא קבורות. אני זוכר שהיינו גוררים גופות מתוך הצריפים ושמים אותן על ערימה כי התנאים היו כאלה שלפעמים אנשים התעוררו בבוקר ומי שהיה לידם כבר לא היה בין החיים".
אתר הזיכרון בברגן-בלזן צילום Martin Bein, באדיבות ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל
אחרי השחרור מילשטיין פגש באחיו והשניים הגיעו לישראל. "הגענו יחד לישראל במסגרת עלייית הנוער", הוא מספר, "היינו בכפר הנוער הוד השרון במגדיאל ואחרי זה אני הלכתי לקיבוץ והוא התגייס לצבא והתחתן. אחי, למרות שהיה צעיר ממני, נפטר לפני שנה. הוא היה גר ברחובות והקים משפחה ופרש מעבודתו כגמלאי של מפעלי ים המלח".
מילשטיין עצמו התחתן בשנת 1952 עם ניצולת שואה שעלתה ארצה עם ספינת האקסודוס בשם עליזה שטרן. נולדו להם שלושה בנים. בשנת 1960 הגיע לכפר שמריהו ומאז הוא חי שם. משנת 1983 ועד 1998 שימש כראש מועצת כפר שמריהו במשך שלוש קדנציות. אחרי שפרש מהעשייה הציבורית פנה להתנדבות ובין היתר הוא משמש גם כאמור כיו"ר שארית הפליטה של ברגן-בלזן בישראל.
* * *
חברה נוספת בארגון היא רחל רובין בת ה-88 מרעננה. לרעננה הגיעה לפני 15 שנה לאחר 54 שנים ברמת גן. היא נולדה בטרנסילבניה ומשם הועברה עם תחילת המלחמה לגטו. אמה נפטרה ימים לפני הכניסה לגטו ומשם הגיעה עם חלק ממשפחתה לאושוויץ. "הגעתי לשם עם שתי אחיות ודודה בת 26", היא נזכרת. "מנגלה (יוזף מנגלה – פושע מלחמה ורופא בגרמניה הנאצית, שביצע בתקופת השואה פשעים נגד האנושות, א"א), הפריד אותי מהאחיות. הוא צעק לי 'טו דה מוטר' – לאמא. אמרתי לו שאין לי אמא ורצתי בחזרה לאחיות שלי".
באושוויץ, ניצלה מהמרחצאות. "הייתי בת 12 וחצי, לא רצו לקחת אותי לעבודה כמו את האחיות שלי, אמרו שאני צריכה לאכול כדי שאתחזק. במרחצאות הפשיטו אותנו ואישה אחת עם שתי בנות ראתה את הפרידה שלי מהאחיות ואמרה לי – תרימי את החבל, לכי אליהן. הרמתי ורצתי עירומה דרך ארוכה איפה שחילקו להם לחם. ראיתי אותן מרחוק וצעקתי להן. ככה ניצלתי".
לאחר מכן עברה רובין למחנה עבודה בברסלוב, אך חזרה למחנה לאחר שהפציצו את המקום. ב-1 בינואר 1945 הגיעה לברגן-בלזן עם צעדת המוות. "עד ברגן-בלזן לקח הרבה זמן בשלג, ברגל וברכבת פתוחה", היא נזכרת, "מי שלא היה יכול ללכת ירו בו. הגענו ארבעתנו ולא יכולנו לעמוד. זרקו אותנו לצריף. כבר לא רשמו שום דבר, לא שמות ולא כלום".
רחל רובין עם שלמה בעלה ויצחק בנה. צילום פרטי
אחותה הגדולה, בת ה-22, מתה מרעב אחרי השחרור. אחותה השנייה חלתה בטיפוס ומתה לצדה במיטה. את הדודה מצאה שוכבת ללא רוח חיים על ערימת גוויות. "הכרתי אותה לפי הכובע שעשתה לעצמה מחתיכת שמיכה. ככה נשארתי לגמרי לבד".
על אחותה השנייה סיפרה בדמעות: "היא כל כך ביקשה קצת מים ואני יצאתי החוצה, ראיתי שלולית עם מים והכנסתי ספל קטן. בא איזה SS אחד וצעק 'אסור לשתות' ונתן לי מכה חזקה ברגל כך שפרץ הדם. עד היום יש לי את הסימן. בלילה היא דיברה אלי או שחלמתי. היא אמרה 'רוחל'ה תשמרי עלי – יהיה לך עוד טוב'. בבוקר היא כבר הייתה מתה. ולא רציתי לתת אותה החוצה כשה-SS הוציאו את המתים מהצריף. אני לא רציתי לתת אותה. אמרו לי תרימי את השמיכה, אבל לא יכולתי להישאר לבד".
אחרי השחרור החלימה בעצמה מטיפוס ומשם נסעה לשוודיה שם אומצה על ידי משפחה מקומית. משם חיפשה את הדוד שלה שעלה ארצה. היא עלתה ארצה בשנת 1947. "בברגן-בלזן הצלחתי להקים איזו מצבה קטנה לזכר המשפחה שלי עם השמות של האחיות ובת הדודה והוספתי גם שמות של בני משפחה נוספים", אמרה. "זה היה 60 שנה אחרי השחרור. יותר מאוחר קיבלתי מכתב מהמנהל של המחנה שאבא נשאר באושוויץ. לקחו אותו לעבודה, ולכן לא היה בברגן, אבל על המצבה נשאר השם של המשפחה".
* * *
חבר הארגון, אריה אולבסקי, בן 69, נשוי ואב לשלושה מהרצליה, היה מי שפעל להנפקת הבול הישראלי שיצא היום לאור. לדבריו דווקא ממקום של דור שני לשואה החליט להנפיק בול בהקשר חיובי לשואה. "עבדתי פעם בשירות הבולאי", הוא מספר לצומת השרון, "חשבתי – למה לא להוציא בול שהוא לא בכיינות, אלא כזה שמתאר את התקומה הנפלאה והשיקום שביצעו הניצולים כבר על אדמת גרמניה. שלוש שנים לפני הקמת המדינה הייתה שם בברגן מיני רפובליקה יהודית אוטונומית תחת משטר צבאי בריטי. מוסדות השלטון היו שם כמו מממשלה. מה שרואים בבול זו תופעה מדהימה. הרגע ניצלתם ואתם כועסים על המשחררים הבריטים ואומרים להם 'תפתחו את שערי ישראל – אנחנו רוצים לעלות לשם'. הבריטים הרי רצו להחזיר את הניצולים לארצות מוצאם כדי שיהיה שקט. אבל כולם רצו לעלות ארצה. הם לא רצו לבכות ועסקו באופן לא לגאלי בהעפלה ארצה".
אריה אולבסקי
אחותו של אולבסקי, יוכי, אמנם נולדה בברגן אבל הוא כבר נולד בארץ. "אני ואחותי יוצאים מן הכלל שלא מעידים על הכלל", הוא אומר, "ההורים שלנו סיפרו לנו באופן פתוח על השואה אבל הקפידו לאזן את זה עם סיפורים על החיים לפני השואה, על הנעורים שלהם ועל הסבא והסבתא משני הצדדים שלא הכרנו. אני חושב שמה שהם עשו זה לתת לנו יד חופשית באופן מעניין לגבי אנשים שלא למדו אף פעם פסיכולוגיה, והם חיו באמצעותנו את הנעורים שאבדו להם. הם נתנו לנו טעימה חיובית של חיי הקהילה היהודית התוססת והמפוארת לפני השואה. אמנם לא אחותי ולא אני התעסקנו בזה כי בנינו את חיינו, אבל חזרנו לעסוק בזה לפני 20 שנה בדיוק כשהוזמנו לראשונה לברגן-בלזן. זה קרה אחרי שהורינו הלכו לעולמם בגיל צעיר יחסית, והבנו שלמעשה אנחנו עומדים בשורה הראשונה. שאלנו את עצמנו אם נכנס למלא את התפקיד של הורינו בשמירת הזיכרון בארץ ולייצג את הישראלים במוסדות השונים הקשורים לאתר הזיכרון בגרמניה, או שנמשיך בחיינו הרגילים. מאחר ולימדו אותנו להיכנס מתחת לאלונקה כשצריך התנדבנו להיות מנהלים בהנהלת ארגון שארית הפליטה".
בול ברגן-בלזן 2020. צילום באדיבות ארגון ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל
השניים, עם חברים נוספים, עורכים מגזין בעברית ובאנגלית שמופץ בכל העולם פעמיים בשנה ומחזיקים אתר פעיל ומעודכן. בנוסף, הם מקיימים מגוון רחב של אירועים למען הניצולים מהדורות השונים. "אנחנו חוגגים את יום השחרור ב-15 באפריל בטקסים מאוד מרשימים ושמחים, נפגשים לקראת ראש השנה ולקראת חנוכה ומקיימים פעילויות בארץ למען החברים שלנו", הוא מספר, "אני חושב שההנהלה הנוכחית בראשות שרגא הצליחה להרים את הארגון מחדש לאחר שהוא ירד באופן טבעי עם תמותת המייסדים. הוא איש מקסים ומדהים שהצליח ליצור ארגון חי ובועט מהגדולים מסוגו בעולם. יש לנו עמדה מאוד נחשבת בגרמניה, אנחנו משגיחים עליהם ופועלים כשותפים יחד איתם בכל מה שקשור בזיכרון השואה וכבוד לניצולים".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
