מי שעבר בשבוע האחרון בשכונת הדרים אחרי הדמדומים, בשעות החשיכה, יכול היה להבחין במחזה יוצא דופן בשכונת המגורים השקטה: קטעי וידאו-ארט המוצגים בענק על קיר אחד הבניינים. אז למי שתהה, מאחורי היוזמה המעניינת הזאת עומדת חנה אנושיק מנהיימר, אמנית בת 42 ואם לשלושה, תושבת השכונה, שיחד עם הגלריה השיתופית בנימין בתל אביב בה היא חברה החליטה להוציא את האמנות מגבולות הגלריות והמוזיאונים אל הרחובות, בפרויקט שנקרא "מקומות ביציע".
אנושיק מנהיימר נשואה לאיציק, יו"ר ועד שכונת הדרים. היא בוגרת תואר שני לאמנות ממדרשת בית ברל, חברה כאמור בגלריה השיתופית בנימין בתל אביב ופעילה בשדה האמנותי הישראלי העכשווי. היא מציגה תערוכת יחיד במוזיאון יאנקו דאדא בעין הוד ובעבר הציגה בגלריה טבעון, בבית האמנים בתל אביב ובגלריות נוספות. היא מתמחה באמנות מולטידיספלינרית, פרפורמנס, וידאו ארט, פיסול ועוד. "אני בכלל מגיעה מרקע של הנדסת מחשבים", היא מודה, "אני מהנדסת תוכנה בחצי משרה ועושה תוך כדי אמנות. לפני כחמש שנים ויתרתי על משרה מלאה והלכתי ללמוד תואר שני באמנות. האמנות שלי מושפעת ומערבת אמצעים טכנולוגיים. יש הרבה דיבור בין הקשר בין הגוף לטכנולוגיה. הייטק והאמנות אלו שתי ישויות שחיות בי במקביל ואני מוצאת איזון בין שני הכובעים האלה".
לפני שנתמקד באמנות על הקירות, האם הציבור הישראלי הממוצע צורך בכלל אמנות?
"כל אחד יגיד אחרת. לתחושתי, כמי שבאה מבחוץ, בהתחלה כצרכנית של אמנות ואז כמי שעוסקת בזה באופן מקצועי, יש בועה צרה מקצועית של צרכני אמנות. למעשה, היוצרים עצמם הם הצרכנים של האמנות. מי שמגיע לפתיחות והולך לראות דברים שהם לאו דווקא בגלריות, כלומר במוזיאונים ובפסטיבלים ובחללים אקספרימנטליים – אלה הם. יש מעט נוכחות של אמנות במרחב הציבורי, בניגוד למקומות כמו איטליה למשל שם אתה הולך בעיר ונחשף לזה וזה חלק מההרגלים שלך. כאן זה לא טבעי ולכן מגיע אותו קהל קבוע. בגלריה בנימין יש לנו מדי חודש תערוכה חדשה. הקהל הוא אותם כמה מאות איש – מבקרי אמנות, כותבים, תיאורטיקנים וסטודנטים לאמנות".
אז של מי הרעיון להוציא את הוידאו ארט אל הרחוב?
"עכשיו, בזמן מגפת הקורונה, מוזיאון תל אביב ערך אירוע גדול שנקרא 'דרך מרפסת' שבו מקרינים עבודות וידאו של אמנים מאוסף המוזיאון בשלושה מוקדים עיקריים בתל אביב. אנחנו בגלריה הרגשנו דחף כזה, קיבלנו מעין אגרוף בבטן ושאלנו את עצמו 'למה רק שם?'. אנשים נעולים בבתים שלהם בכל הערים, אז אם בדרך כלל מי שמעוניין בכך יכול לקום ולהגיע לאמנות עכשיו כבר לא. בעצם המצוקה יצרה רעיון מאוד נחמד. הרעיון הוא לא מקורי שלנו ונולד מצורך השעה".
אז הרמת את הכפפה.
"כן. אמרתי שאני עושה את זה בהדרים. אמרתי יאללה, למה רק לתל אביבים בסביבת כיכר הבימה וליד המוזיאון? גם פה אפשר. אז אני פותחת את המרפסת שלי, לוקחת מקרן מקצועי חזק, ערכנו בגלריה מספר עבודות שנראות לנו מתאימות והקרנו אותן פה".
איך בחרתם מה יוקרן?
"בחרנו את מה שיכול להתאים למצב. לא סתם עבודות אקראיות, אלא כאלה שמשקפות את המצוקה והחרדה של המצב הנוכחי, התסכול והכמיהה למגע, לאינטימיות ואלתור. ישנה למשל עבודה שרואים משהי עושה פעולות איזון על חפצים בבית: מעמידה מטאטא בלי שהוא נופל או מחזיקה ערמת ספרים על הראש. זה מתאים למצב. ישנה עבודה אחת שלי והיתר אלו עבודות של אמנים אחרים".
על מה העבודה שלך?
"את שלי יצרתי במיוחד ליום העצמאות. היה דיבור בין השכנים כשהם נחשפו בזכות זה לאמנות בפעם הראשונה. בקונספט של וידאו-ארט לא תמיד ברור איפה מסתיים הסרט ומתחיל הוידאו-ארט, איפה מתחיל וידאו ארט ומתחיל אירוע חוצות. השכנים דיברו בינם לבין עצמם ואמרו 'למה שלא תקרינו מופע זיקוקים ביום העצמאות'. אני לא אקרין זיקוקים, אבל חשבתי ויצרתי עבודה שבה שרואים אבטיח ענק על הבניין שבתוכו תקוע זיקוק בודד. הכל נראה כמו פתיל קצר שהולך להתפוצץ. זו מין בדיחה על המצב שבו אנשים יושבים בבתים שלהם והכל הופך לסיר לחץ או לפצצה שמתפוצצת מתוך חוסר יכולת להכיל את הבדידות הזו, את הבידוד ואת האינטנסיביות המשפחתית. זו האירוניה על הבקשה לזיקוקים. זה מה שאני יכולה להציג – פתיל קצר שהופך לפצצה".
ואיך היו התגובות של האנשים ברחוב?
"התגובות היו מאוד ערות. העבודה הראשונה שהוקרנה הייתה רובוט צועד שבנוי מאלמנטים ארכיטקטוניים. לא הייתה להם ברורה לגמרי המשמעות של זה. בפייסבוק היו יותר מ-1,000 צפיות של השידור בלייב, היו תגובות מאוד מפרגנות אבל גם שאלות של בלבול. זה כמו בתחילת המאה הקודמת בקולנוע, שאז אנשים ראו בפעם הראשונה רכבת דוהרת לכיוונם. זה היה מפחיד. גם פה זה היה אמביוולנטי אבל זה נתן השראה עצומה. לא חיכיתי לגלריה. לא חששתי שהציבור לא מבין ולא אנין טעם. זה יצר אפקט שכל אמן רוצה לחוות – המון מחשבה והתפעלות שיוצרת מחשבה של כיף".
עד מתי אפשר יהיה לראות את העבודות מוקרנות על הקיר?
"עשינו את זה מדי ערב בשבוע האחרון חוץ מאשר בערב יום הזיכרון, שבוע של אמנות ישראלית עכשווית סביב יום העצמאות. נקרין היום (שישי) או במוצ"ש בפעם האחרונה".
לא תמשיכו הלאה?
"נחשוב מה הלאה, בהזדמנות אחרת".
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
