"התגייסתי כי רציתי להרגיש חלק", מבהירה אתינה דיאמברוסיו מיד בתחילת הראיון. "מה שמשך אותי דווקא ליחידה הזו היה עקרון הצלת חיים ולאחר ששמעתי מחבר ששרת ביחידת יהלום על מה שהם עושים, הבנתי שזה מקומי".
היא בת 21, ועלתה לארץ מוונצואלה לפני שש וחצי שנים, עם אמה אנאדיס ואחותה ג'דרה. האם עובדת כמנהלת בחברה בורסאית בתל אביב ועובדת מול דרום אמריקה וספרד. האחות היא תלמידת כיתה י"ב. "עשינו עלייה כי יש לנו משפחה פה", מספרת אתינה, "דודה שלי וסבתא שלי. גרנו בהתחלה אצל הדודה בתל אביב איזה חודש ואחר כך עברנו לגור בכפר סבא. למדתי בתיכון אוסטרובסקי, בכיתה עם עולים חדשים ברעננה. לא למדתי בכפר סבא כי רציתי להיות עם עוד עולים בכיתה. התגייסתי לפני שנה וחמישה חודשים ואני שמחה על הבחירה שלי".
לא רק המשפחה שבארץ הייתה הסיבה לעלייה. אתינה מספרת על מצב ביטחוני בעייתי בקראקס, שם גרו: "במקום שממנו אני באה היה ועדיין יש מצב ממש קשה שרק התדרדר מאז שעזבנו. גרנו בקראקס, שם המצב הביטחוני ממש על הפנים וממש מסוכן. תמיד היה מסוכן ומפחיד ללכת ברחוב כי ממש חוטפים אנשים באמצע היום תמורת כופר. זו מדינה עם הרבה פשע ושלטון מושחת. ממש לא מקום שמתאים לגור בו והבנו שצריך לעזוב והחלטנו לעלות לישראל. חוץ מזה שממש עזרו לנו עם העלייה והקליטה. ידענו שזה מסובך לעשות עלייה, בעיקר למדינות אחרות, שם זה ממש אחרת, ופה עשו לנו את זה פשוט עם אזרחות, תעודת זהות ועזרה בקליטה. הבנו שפה אפשר להתפתח ואמא שלי יכולה למצוא עבודה, הבנו שבישראל הכי טוב ועלינו. באנו בלי אבא שלי. הוא נפטר לפני ארבע שנים, אחרי שעלינו לישראל. זה היה קשה למרות שאבא שלי לא היה מעורב בחיים שלנו או בתמונה. הוא נפטר כשכבר היינו בישראל אבל זה עדיין היה מאוד קשה".
למה החלטת לשרת ביחידה לוחמת?
"האקס שלי היה בקרבי, הוא היה מספר לי על מה שהוא עושה וזה ממש הלהיב אותי. גם אחת החברות הכי טובות שלי שהכרתי כשעשיתי עלייה הייתה ביחידה, ואחרי שהכרתי אותה ושמעתי על השירות שלה, הבנתי שזה דווקא מדבר אלי. ברור שזה היה תהליך ולפני שהחלטתי שאלתי עוד אנשים ששרתו בצבא איך היה להם. דווקא אנשים שלא עשו קרבי סיפרו שהם היו פחות מרוצים והרגישו שהם לא עשו הרבה כמו שהם ציפו או כמו חברים אחרים שלהם ששרתו בקרבי. אחרי ששמעתי מאנשים על סוגי השירות שיש, הבנתי שאני רוצה לעשות משהו שיש בו עשייה משמעותית וממש להיות חלק ולכן התגייסתי ליחידה הזו. אני לא בן אדם שיכול להיות שנתיים במשרד. חוץ מזה שאני מגיעה ממדינה שלא פשוט לגור בה ואחרי שעשינו עלייה, הבנתי שאני רוצה לעשות את המסלול של לימודים ועבודה אחרי צבא, אבל אני רוצה לעשות לפני כן משהו משמעותי וממש לתרום".
אתינה דיאמברוסיו. צילום דובר צה"ל
גם חי"ר, גם חילוץ
היא משרתת בפלוגת רימון בגדוד רם שזו יחידת חילוץ. "לפני הגיוס, עוד בשלב של המנילה", היא מספרת, "עשיתי בירורים לגבי היחידות והבנתי שביחידת חילוץ גם מצילים חיים שזה מאוד חשוב ויש גם את הקטע של חי"ר. רציתי לעשות את שניהם ולא רק אחד מהם. ביחידות אחרות של בנות לוחמות יש רק חי"ר וכאן זה שניהם. אני יכולה לצאת לפטרול או משהו כזה ופתאום יקפיצו אותי לאירוע שיהיה בו צורך בהצלה ויהיה צורך גם בהצלה. עכשיו אנחנו בקו באיו"ש באזור שהוא ממש חם ואנחנו פה בשביל התושבים. אנחנו לא רק חיילים במלחמה, אלא נלחמים בטרור. גם אם קורה חלילה משהו כמו נפילת טיל אנחנו יכולים לסייע. כחלק מהשירות ביחידה הזו, אנחנו ממש עברנו הכשרה של הכל, את הבסיס שזה חי"ר ואת נושא החילוץ, כולל איך להיכנס לאירוע, איך להוציא לכוד מהריסות, איך לטפל בו וכו'. טרם נתקלתי באירוע כזה, אבל אני יודעת שאני מוכנה ואתפקד כמו שצריך. אנשים צריכים להבין שביחידה השירות זה לא רק להסתער ולעשות קו או מעצרים, אלא גם לפעול בשעת חרום ולהציל חיים ועל הערכים האלו אני גדלתי. מבחינתי הצלת חיים זה ערך עליון".
עברת הכשרה כלשהי לפני הגיוס?
"אני אישית מאוד ספורטיבית כי אני מתאמנת בחדר כושר, ריצות וכאלה, אבל אני יודעת שלא ממש צריך הכשרה כלשהי, רק כושר מינימלי ומוטיבציה. התעמלתי לפני הגיוס כי ידעתי שצריך כושר, אבל לא הגעתי עם איזו הכנה מיוחדת. אני מכירה הרבה בנות שלא עשו כלום בבית והתגייסו לזה בלי הרבה כושר, כי כושר אפשר לבנות. זה עוזר להגיע מוכנים, אבל מי שמתגייסת אל היחידה שלנו עוברת הכשרה, לימודים ולא ישר מגיעה מוכנה ולא חייבת להכין את עצמה לזה. הכל בראש וזה עניין של רצון".
ואיך אמא שלך הגיבה לבחירה, איך החברים הגיבו?
"אמא שלי לא התנגדה. נכון שהיא מאוד חוששת לי אבל היא תומכת בי ורוצה שיהיה לי טוב, כמו כל אמא, והיא מבינה את הבחירה שלי. חשוב לה שאני אעשה מה שאני רוצה ומה שנכון לי והיא מקבלת את זה ותומכת בי למרות שהיא מאוד דואגת. יש לי חברה טובה אחת שהיא לוחמת וממש המליצה לי על היחידה אז ברור שהיא תומכת ומפרגנת. שאר החברות סביבי לא התגייסו לקרבי אבל ממש מפרגנות. כל מי שמכיר אותי מפרגן ואני חושבת שחלק מהם אף גאה בי, גם הבנים. זה לא מובן מאליו כי בשירות כזה אני פחות מגיעה הביתה, עובדת יותר קשה ועוברת הרבה דברים לא פשוטים, כמו להיות בשטח הרבה זמן או משמרות ארוכות ויציאות קצרות".
איך באמת מסתדרים בתנאי שטח?
"כיום אני מסתדרת בתנאי שטח, בהתחלה לא ידעתי איך להתמודד עם זה. מי שרוצה מסתדר בכל מצב. להיות לוחמת זה לא אומר להפסיק להיות נשית ואפשר להיות גם וגם. אני מודה שזה קצת יותר קשה, כך למשל היינו לא מזמן בתנאי שטח באזור הדרום והיה חם מאוד וכולם מזיעים ואני בדיוק קיבלתי מחזור. אז זה לא קל, זו התנהלות אחרת אבל מסתדרים. צריך להיות חזקים ולהבין שאני כמו כולם ולא מתייחסים אלי שונה כי אני בת. זה קצת יותר שונה וקשה בהתחלה, אבל אתה הופך להיות כמו כולם וכולם עוברים את אותו קושי ובאותם תנאים וכולם מסתדרים ותומכים אחד בשני. אנחנו ממש כמו משפחה כבר, כל הזמן ביחד, עוזרים אחד לשני שצריך. כולם מזיעים, כולם מתלכלכים מהאבק. אנשים פה רציניים ובאים לעבוד וזה כיף להיות חלק מיחידה כזו, כי אנחנו עם בנים וכולם ביחד וכולם אותו דבר".
המלצה שלך לבחורה שרוצה לשרת שרות קרבי?
"לכי על זה. צריך להבין שאם מישהי רוצה להתגייס רק בגלל שיש בזה זוהר, אז זה ממש לא ככה. גיוס ליחידה כזו זה לתת את כולך. לא להתגייס רק בגלל הנשק או בשביל להצטלם עם נשק. צריך לרצות את זה ולדעת שזה לא קל. כל בת שרוצה לתרום ורוצה ללמוד ולתת ולהגיע עם ראש פתוח מתאימה לשירות כזה".
יש סיכוי שתעשי קריירה צבאית?
"אין לי שאיפה לקצונה אבל אני רוצה להיות מפקדת ונראה מה הלאה. אין לי ממש תוכניות כרגע בנושא. אני כן יודעת מה אני אעשה אחרי השירות הצבאי. אני משערת שאני אצא ללמוד, משהו שקשור לאמנות. אני מאוד אוהבת אמנות, בעיקר לצייר. אז אני חושבת שאולי אלך ללמוד עיצוב גרפי או משהו שקשור לזה כי אני רוצה לעסוק במשהו שאני אוהבת".
יש אהבה?
"אין. לא בגלל היציאות מהצבא שהן לא ארוכות אלא בגלל שלא יצא. אבל אני לא דואגת".
