סיפור מעורר השראה על מתנדבות מחו״ל בבית לחיים של אלו״ט ברעננה שלא חוזרות הביתה אלא ממשיכות להתנדב ולתרום: קבלו את קטיה וקסיה, שתי מתנדבות חו"ל מקסימות בבית לחיים של אלו"ט ברעננה, שבחרו להמשיך בהתנדבות בישראל גם בימים קשים אלה, כשרבים מהתושבים הזרים חוזרים לארצותיהם.
יקטרינה ש'אלקונוגובה, אימצה לעצמה את השם קטיה שלום בשל אהבתה הגדולה לישראל,. היא בת 25, והגיעה לכאן מרוסיה. "הגעתי לישראל לפני שנה וחצי כמתנדבת מסוצ׳י שברוסיה", היא מספרת. "לא תכננתי להתנדב למען אנשים עם אוטיזם ואף פעם לא יצא לי להכיר אנשים עם צרכים מיוחדים. אבל מרגע שהתחלתי להתנדב שם נשביתי בקסמיהם וזה מביא לי הרבה סיפוק".
על הקשר שלה לישראל היא מספרת: "התחלתי להתעניין בישראל ולעקוב כבר לפני כמה שנים, קראתי, אפילו האזנתי למוזיקה ישראלית, עקבתי באינסטגרם. כשהמלחמה התחילה זה היה מפחיד אבל הייתי מוכנה, ועכשיו אני רק מתפללת שהכל יהיה בסדר".
מה דעתך על המצב, מה אומרים בבית, איך חווית את האזעקות והבומים?
״אני מאוד עצובה וכואב לי על מה שקורה למדינה שלנו כרגע. מעולם לא הרגשתי כאב כה חזק בליבי לפני כן. אני לא יכולה לתאר את כל הרגשות האלה במילים. בימים הראשונים, בכנות, בכיתי ללא הפסקה. אבל גם עכשיו, לפעמים, כשהרגשות משתלטים, אני שוב נותנת לעצמי להיות עצובה, למרות שבדרך כלל מאוד קשה לי לבכות. למען האמת, מה שאומרים ברוסיה לגבי המצב הוא לא נכון בעיני. הפוליטיקאים הרוסיים לא לוקחים צד ספציפי, ובעיני זה לא עובד ככה. צריך ומותר לקחת צד. לגבי האזעקות, באתי מאוד מוכנה לזה, אבל לא למלחמה כזו. כבר לפני כמה שנים התחלתי ללמוד הרבה על ישראל וכמובן ידעתי מה זה צבע אדום וכיפת ברזל. אבל כשהתחילה המלחמה וההפגזות החזקות מעזה זה גרם לי לפחד מאוד. הגעתי לעבוד כמתנדבת בישראל בלי שום ארגון. במקרה מצאתי מישהי בפייסבוק שחיפשה מתנדבים ממדינות אחרות עבור ארגונים שונים ואחרי שדיברנו היא הציעה לי להתנדב באלו"ט. אמנם אין לי מסמכים שמוכיחים שיש לי שורשים יהודיים במשפחה, אבל יש סבירות גבוהה שיש לי שורשים כאלה. בינתיים אני מתכננת לעבור גיור, וכבר עכשיו שומרת מסורת: שומרת שבת וחגים, כל שישי ושבת אני בבית כנסת, אוכלת כשר, מתפללת ועוד".
רוצים להישאר מעודכנים?
היא עובדת ומתגוררת בבית פרי, בית לחיים של אלו"ט ברעננה. "שמעתי על ההזדמנות להיות מתנדבת באלו"ט וחשבתי שזה יהיה ניסיון טוב לעבוד עם אנשים על רצף האוטיזם. החלטתי שהגיע הזמן לנסות דברים חדשים בחיי. אני אוהבת לעבוד עם אנשים, לתקשר איתם, ובנוסף, לעזור לאנשים, במיוחד לאלה שבאמת צריכים את זה, זה מאוד חשוב ומשמעותי עבורי. ולבסוף, לחבר את הכל ביחד ואפילו במדינה האהובה שלי, זו מתנת גורל. יתר על כן, אני רוכשת ניסיון שלא אצליח כנראה לקבל בשום מסגרת אחרת בחיים ואני אסירת תודה על כך כל יום".
קסיה דה אראוחו פאריאס בת ה-32 הגיעה מברזיל לפני 4 חודשים במסגרת תכנית Ibsocial. היא אומרת שהיא מרגישה בטוחה במקום העבודה שלה ואוהבת את מה שהיא עושה ואת החברים. "כולם כאן מדהימים אליי, ההתנדבות הזאת היא הזמן הטוב בחיי", היא אומרת.
איך את חווה את המלחמה?
"אני מבינה שהמצב מתוח. ידעתי שמשהו כזה יכול לקרות בזמן שאני בארץ. ההורים שלי מעדיפים שאחזור לברזיל. לגבי האזעקות – הייתי יותר לחוצה בפעם הראשונה ובלילה הראשון ישנתי בממ"ד, אבל מאז אני רגועה יותר. אני עוקבת אחרי החדשות, מתעדכנת, אבל אני בסדר ומרגישה בטוחה איפה שאני נמצאת, וזה גורם גם להורים שלי להיות רגועים. חברים שלי חוששים כי הם לא פה, הם שאלו למשל מה יקרה אם תהיה אזעקה כשאני ישנה, איך אני אשמע אותה. זה תמיד מלחיץ כשיש אזעקה, אבל אני כבר לא מפחדת כמו ביום הראשון".
על ההתנדבות בישראל היא מספרת: "תמיד חלמתי להתנדב בחו"ל ותמיד חלמתי לבקר בישראל כי אני נוצריה ואבא שלי ביקר כאן לפני שנים. אז כשגיליתי את ההזדמנות להתנדב באלו"ט זו הייתה התגשמות של חלום עבורי – האפשרות לחיות ולהתנדב בישראל. הייתה לי גם מטרה אישית בהתנדבות, לשפר את האנגלית שלי, למרות שזו לא השפה העיקרית כאן, אבל כבר השתפרתי ואני גם מתחילה ללמוד עברית ושפות נוספות בגלל הקשר הרב עם אנשים מכל העולם שמתנדבים כאן יחד איתי. מטרה נוספת היא לרכוש ידע על אוטיזם ספציפית בישראל. יש לי תואר בפסיכולוגיה ורציתי מאוד לצבור ניסיון בתחום האוטיזם. כאן יש לי קשר עם מבוגרים על הרצף, שהוא שונה מאוד מהניסיון שצברתי בברזיל, שם עבדתי ספציפית עם ילדים על רצף האוטיזם כפסיכולוגית. אחרי שאסיים כאן את ההתנדבות אני מתכננת לעשות דוקטורט באוטיזם. אני מתנדבת וגרה בבית פרי, בית לחיים של אלו"ט ברעננה, חלק מבתים בהם מתגוררים בוגרים על הרצף. הבתים האלה מאפשרים לדיירים אורח חיים דומה ככל האפשר לחיים במשפחה. אני עוזרת למדריכים ולחברים בשגרת היום-יום שלהם כי אנחנו יודעים כמה שגרה מבוססת חשובה מאוד לאוטיסט".
