גיבורים רבים מלווים אותנו מאז אותה שבת ארורה, ה-7.10, שבת המחדל הגדול, בה נפל עלינו האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה. הטבח הנוראי שביצעו מחבלי החמאס המתועבים באלפי אזרחים, חיילים וחיילות, אנשי כוחות הביטחון ועוד, הביא עד כה ל-1,400 נרצחים, אלפי פצועים, כ-200 חטופים בשבי החמאס, יישובים שרופים והרוסים ומאות תושבים מרוסקים שאין להם לאן לחזור. מספרים ומראות זוועה שקשה לקלוט אותם וספק גדול אם אי פעם נצליח להכיל אותם.
בין אותם גיבורים אדירים, אליהם אני נחשפים מידי יום, נמנים גם מאות מתנדבי זק"א (זיהוי קורבנות אסון) שפועלים מאותה שבת מקוללת ברציפות במטרה לאסוף, לפנות ולזהות את הנרצחים הרבים ולהביאם לקבורה. דיברנו השבוע עם שלושה מהם כדי להבין מה עבר עליהם וכיצד הם מתמודדים עם מראות הזוועה הבלתי נתפסים שהם חווים כמעט שבועיים.
"ראיתי גופות במצב קשה אבל לא בכמות כזאת ובטח לא באכזריות הבלתי נסבלת הזאת" | מנדי חביב
עם מנדי חביב דיברנו תוך כדי כך שהוא וחבריו עומלים על העברת גופה לקבורה באחד מקיבוצי העוטף. חביב הוא מפקד זק"א במרחב השפלה (אזור ראשון לציון, רחובות, רמלה, לוד). מתנדב בזק"א 25 שנה, מתוכן 12 שנים משמש כמפקד המרחב. הוא בן 43, נשוי פלוס שמונה ילדים (גילאי שנה עד 22), מתגורר בכפר חב"ד ועובד בחברת קייטרינג.
הוא מספר כיצד תפס אותו האירוע: "השמועות החלו להגיע במהלך השבת, אבל איך שיצאה השבת הבנתי שהמצב לא פשוט בכלל. התחלתי לארגן צוותים וציוד וביום ראשון בבוקר יצאנו לדרום. המשימה הראשונה הייתה היישוב יכיני בו היו שני הרוגים. בהמשך התמקדנו בצידי הכבישים שם היו המון אנשים ירויים בתוך מכוניות שחלקן היו שרופות. אנשים היו שרועים בצידי הכביש. הם ניסו להימלט לתוך השדות, חלקם הגיעו אפילו עד 500 מטר מהכביש והמחבלים רדפו אחריהם ורצחו אותם. אחר כך התמקדנו בהעמסת הגופות במשאיות לפינוי והמשימה השלישית הייתה להיכנס ליישובים. ביום השני או השלישי כבר נכנסנו לקיבוץ בארי".
מה ראית בבארי?
"לצערי, ראיתי הכל. משפחות ירויות בתוך הבתים, על המדשאות מחוץ לבתים, בשבילים, מחוץ לרכבים. הכל מהכל. זוועות על גבי זוועות, אבל אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לפרטים. קשישים, ילדים, תינוקות, נשים, זוגות. יצא לי לראות כבר גופות במצב קשה אבל כמובן לא בכמות כזאת ולא בזירה אחת ובטח לא באכזריות הבלתי נסבלת הזאת. דירה אחרי דירה ומשפחות שרופות, דבר שמעולם לא ראיתי. הפעילות, בעיקר בימים הראשונים, הייתה תחת אש של הפצצות מעזה ותחת לחימה כבדה. ההתרעננות שלנו הייתה לשתות משהו בתחנת דלק קרובה ולחזור לעבוד".
איך אתה וחברייך מתמודדים עם המראות האלו?
"מבחינה נפשית, זאת חוויה קשה עם עומס קשה והאמת שאני לא מעכל עדיין את העניין כי אני בשיא האדרנלין כל הזמן. אני ישן רק אחרי שאני ממוטט מעייפות. זאת עבודה מסביב לשעון, גם בנושא ההסברה הבינלאומית. אני דובר צרפתית אז לקחתי על עצמי לדברר את המדינה מול התקשרת הזרה בשפה הצרפתית. אני מתפעל כל פעם מחדש מחבריי, על מסירות הנפש, אם זה מתנדבים בשטח, אמבולנסים, או טהרה. המתנדבים ממורמרים על כך שצריך לאסוף גופות מחבלים, אבל זה חלק מהעבודה שלנו. היו מקרים שגופות שהתגלו אחרי זמן רב, בעיקר בין היישובים לגדר, ונחשבו בתחילה לגופות מחבלים, התברר לפי בדיקת ד.נ.א שהן גופות יהודים".
יש לך ילדים גדולים. אתה מסתיר מהם את הזוועות שראית?
"הם יודעים הכל ושומעים הכל, אבל אני משתדל כמה שפחות לחשוף אותם. הם נחשפים בעיקר כששומעים אותי מתראיין לעיתונות. אני מנסה, אבל לא יכול להסתיר מהם יותר מדי".
מתנדבי זק"א באחד מיישובי העוטף, צילום באדיבות זק"א
"אדם שנמצא בחזית מהסוג הזה ואומר שזה לא משפיע עליו צריך בדיקה" | חיים אוטמזגין
גם את חיים אוטמזגין היה קשה לי לתפוס להשיג מהסיבה הפשוטה שהוא בעשייה רצופה כמעט בכל שעות היממה. אוטמזגין, בן 50, רס"ן במילואים, משמש כקצין איסוף נתונים וחללים של יחידת החילוץ הארצית של פיקוד העורף ומפקד יחידות מיוחדות בזק"א. הוא מפתח תקוה, נשוי ואב לשישה, מנכ"ל תאגיד עובדים זרים לבניין.
הוא משחזר את תחילת האירוע מהצד שלו: "זה מתחיל בבוקר של שמחת תורה. הייתי אמור להיות חתן תורה בבית כנסת. בשעה שבע וחצי בבוקר קיבלתי טלפון מהיחידה לצו 8 וחיכינו לראות מה יקרה. כעבור שעה כבר יצאתי מהבית. בשלב מסוים התקשר אליי קצין ושאל כמה זמן לוקח לגופה להירקב. שאלתי אותו מדוע הוא שואל ואז אמר לי שהוא נמצא ביער ומסביבו 120 גופות. זה היה בשטח המסיבה כמובן ואז התחלנו להבין את גודל האירוע. הגענו לשם וראינו זוועות שכל תיאור יגמד את המציאות. היו גופות שעדיין בערו והיינו צריכים לכבות אותן עם בקבוקי מים כדי שנוכל להכניס אותן לשק. המחבלים הגיעו עם דלק, ירו באנשים ושרפו אותם".
פורסם היום (רביעי בערב – ש.י.) שהתגלו שתי גופות של אישה וילד בבארי.
"זה יכול להיות כי יש שפוכת של הרס ובלוקים שנפלו וכיסו את הגופות וזאת הסיבה שלא מצאנו. כשאנשים הריחו ריח חריף הבנו שיש שם גופות ואכן מצאנו שתי גופות, של אישה וילד, סביר להניח אמא ובנה".
איך הטיפול באסון הזה משפיע עלייך?
"אדם שנמצא בחזית מהסוג הזה ואומר שזה לא משפיע עליו צריך בדיקה. זה מחייב שיידבק בך משהו מבחינה פגיעה מנטלית. בהקבלה, אני תמיד אומר שמי שנכנס לאתר בנייה מתמלא באבק גם אם הוא פועל או שר הבינוי והשיכון. השאלה אם נכנסת לאתר בנייה עם סרבל שבסוף אתה מוריד אותו ומתנקה מהאבק".
ואיך מורידים את הסרבל הזה?
"צריך לדעת איך להיכנס לאתר בנייה. אנחנו יודעים לעשות את ההכנה הזאת, זאת השגרה שלנו. אין פה חסינות ולכולם יש השפעה. העובדה שאני מצליח לתפקיד אחרי כל כך הרבה ימים ומצליח להביא תוצאות מעידה שההשפעה המנטלית לא פוגעת ברמת התפקוד. אנחנו מדברים המון על שקורה. היו מתנדבים שהפסיקו עבודה לגמרי, כאלו שלקחו הפסקה של יומיים שלושה וחזרו, היו כאלו שביקשו לעבור למעגל עשייה אחורי ולא לבוא במגע ישיר. זאת מערכה שמפילה אנשים חזקים ואנחנו לא חסינים ממנה. שואלים אותי למה אני מזמין כל כך הרבה מתנדבים, אז אני עונה כי אני רוצה לפזר את העומס על כמה שיותר אנשים כדי שהתפקוד יהיה טוב יותר".
עד כמה אתה לוקח איתך את המראות הקשים שאתה חווה הביתה?
"המשפחה מהווה את העוגן המניע ונותנת כוח הרבה יותר מכל דבר אחר. הם שואלים ושומעים, נחשפים לשיחות עם מתנדבים ושומעים קצת מהדברים. אני לא חושף בפניהם את התיאורים הגרפיים, אבל הם שואלים ומקבלים תשובות שהם מסוגלים להכיל".
רוצים להישאר מעודכנים?
עד מתי הפעילות שלכם תימשך?
"הגדרת המשימה שלנו היא עד שאחרון הנרצחים יגיע לקבר ישראל. אני מעריך שזה במינימום עוד שבוע, שבוע וחצי כי יש נעדרים שלא מצאו אותם כמו האישה והילד שמצאנו היום. לאחר מכן העבודה תימשך לכל מקרה לגופו אבל לא כמו היום שאנחנו מפעילים 100 מתנדבים ביום".
יש לך מסר לתושבי המדינה?
"יש כמה מסרים אבל החד בהם הוא כזה: כשאתה מסתכל שמאלה וימינה ורואה אנשים שאין להם ולא יהיה להם את מה שיש לך, אתה מתחיל להבין שמה שיש לך זה ברוך השם אחד גדול".
"הנה פתאום השואה מול העיניים שלך ואתה רואה את האכזריות במלוא עוצמתה" | רועי סלומון
רועי סלומון, בן 46 מרעננה, נשוי פלוס ילד, מתנדב בזק"א מזה 10 שנים. הוא בעל עסק לחשמל ותקשורת, מתנדב גם במד"א כחובש בכיר ובחברת קדישא ברעננה. "הגענו במוצאי שבת לאזור המסיבה בסמוך לרעים", הוא משחזר, "כיוונו אותנו לכיוון המסיבה והיו באזור המון יריות וחילופי אש אבל לא היה לנו זמן לחכות לחילוץ הגופות שהיו שם".
יכול לספר לנו מה ראית שם?
"עבדנו שם ממוצאי שבת רצוף כמה ימים בלי לעצור כי היו שם המון גופות. בלילה הראשון כבר הוצאנו מעל 204 גופות. פשוט עבדנו ועבדנו בלי לעצור כי רצינו להעביר את הגופות במהירות כדי שיהיה יותר קל לזהות אותן. אנשים הוצאו שם להורג ונשרפו. היה פשוט שובל של גופות שרופות. בלילה הראשון הוצאנו 50 גופות שרופות שהיה קשה מאוד לזהות אותן, גם מתוך רכבים, אנשים ירויים בראש. המון רכבים שרופים שהופצצו בטילי נ"ט ואר.פי.ג'י עם גופות שרופות בתוכם".
לאיפה המשכתם משם?
"עברנו לקיבוץ בארי ששם זה היה גיהנום עלי אדמות בהתגלמותו. הדבר הראשון שראיתי היה כלב מת ואחר כך נחשפנו למראות הזוועה בבתים. הם פשוט ירו טילים לתוך הממ"דים והוציאו להורג משפחות שלמות. מראות זוועה של תינוקות שרופים, שהראש מנותק מהגוף. בכפר עזה ראינו תינוק בערסל שקיבל כדור בראשו, הוצאה להורג של ממש. היום (רביעי) נכנסנו למעבר ארז בצד של עזה, מצאנו חייל הרוג ועוד שבעה מחבלים מתים. בסך הכל פעלנו באזור המסיבה, בארי, כפר עזה, נחל עוז, יד מרדכי וניר עם".
אני מתאר לעצמי שאלו מראות שלא ראית מעולם.
"עברתי פיגועים ויצא לי לצאת מטעם זק"א לאסונות בחו"ל, אבל אירוע מהסוג הזה אף אחד מאיתנו לא עבר ולא ראה. הקושי הגדול כמובן הוא שמדובר בבני עמך וזה מתערבב שאתה רואה סממנים יהודיים ומבין שהם נטבחו רק בשל היותם יהודים. כתובות ברבריות בערבית על הקירות, רוע ואכזריות שמעולם לא חשבתי שאראה, בטח לא אצלנו. זה לא עניין של גופות כי זה דבר שאנחנו רגילים אליו, המראות זה מה שעושה את ההבדל, מה שעבר על הגופה. המראה של האכזריות והתעללות בגופות במקום הפרטי שלהם בבית. הגענו לגופות שרופות ועלה מהן עשן והיינו צריכים לכבות אותן. הם התעללו בגופות. היו כמה גופות במחנה שורה שנמצא עליהן רימון, דבר שהצריך את הפסקת הזיהוי לכמה שעות. אנחנו רגילים לשמוע סיפורים כאלו רק מתקופת השואה ואומרים תמיד שזה לא יקרה יותר והשואה לא תחזור והנה פתאום השואה מול העיניים שלך ואתה רואה את האכזריות במלוא עוצמתה".
איך זה משפיע עלייך?
"כרגע אני מנותק ולא עובד עם רגש כי אם תערבב רגש אתה תיפגע. יש כאלו שצריכים להתפרק ולעשות שיחת תיווך בסוף יום. יש כאלו שצועקים כדי להשתחרר. כל אחד מפתח לו דרכים אחרות להתמודד עם זה. ראינו פה אנשים שנשברים, ראינו פה קצינים שלוקחים צעד אחורה ואומרים לא יכול יותר, מתנדבים שקשה להם ואמרו בואו נצא להפסקה".
