שבוע לפני ליל הסדר השני מאז אותו יום נוראי ששינה את חיינו, קראו אתמול משפחות החטופים ושורדי שבי בעצרת השבועית בכיכר החטופים: "אנחנו לא נוותר עליהם כי לוותר עליהם זה לוותר עלינו".
משפחות החטופים ציינו: ״אנחנו כאן הערב, כפסע מליל סדר נוסף ללא 59 אחינו ואחיותינו. הלחימה מתעצמת, ומסכנים את החטופים ואת החיילים. אנו קוראים מפה למקבלי ההחלטות: הקשיבו לרצון העם, החזירו את כל 59 החטופים, לכולנו מגיע להיות בני חורין. אנחנו נקרע את הים, ונחצה את המדבר אם צריך. עד שכולם החטופים יחזרו. תביאו להסכם שישחרר את כולם באופן מידי, החיים לשיקום והחללים לקבורה. ההיסטוריה תזכור את מי שידע ושתק ואת מי שקם ופעל. אפשר וצריך להחזיר את כולם בהסכם – עכשיו".
חירות נמרודי, אמו של תמיר נמרודי, חייל החטוף בשבי החמאס, אמרה בעצרת: ״למרבה האירוניה, השם שלי הוא חירות. ואיפה החירות שלי? איפה החירות של תמיר שלי?
אנחנו כאן הערב, כפסע מליל סדר נוסף ללא הילדים שלנו. עוד ערב חג שאין בו שמחה. בעזה – הלחימה מתעצמת, כובשים שטחים ומסכנים את החטופים ואת החיילים. ואני קוראת מפה לממשלה שלנו. הקשיבו לרצון העם, החזירו לנו את הילדים שלנו, לכולנו מגיע להיות בני חורין. אנחנו נקרע את הים, ונחצה את המדבר אם צריך. עד שנראה את הארץ המובטחת, עד שכל 59 החטופים יוחזרו, אנחנו לא נוותר עליכם, כי לוותר עליכם זה לוותר עלינו".
לירי אלבג עם הוריה שירה ואלי בעצרת בכיכר החטופים, צילום פאולינה פטימר
"אני זוכרת את חג הפסח שם, חג עצוב, היינו לבד, היינו בדיכאון. העבידו אותנו שם"
שורדת השבי לירי אלבג אמרה בעצרת אמש: "אני עומדת כאן כדי להיות הקול שלהם. הקול של אלה שאין להם אפשרות לדבר, לצעוק, לבקש עזרה. אנחנו עם שמקדש חיים, לא מוות. אנחנו עם שבונה, לא עם שהורס! אנחנו עם שנלחם רק כדי להציל ולהגן. כשקרסה העסקה הראשונה גם אני קרסתי. אני זוכרת את הרגע ההוא. רגע אחד שבו כל מה שהחזיק אותנו – התנפץ. היינו בטוחות שאנחנו יוצאות משם הביתה. היינו בטוחות שהסיוט הזה נגמר. הדלתות לא נפתחו. והסיוט נמשך. ברגע אחד איבדתי אמון. אמון בעולם שבחוץ. אמון בזה שמישהו באמת זוכר אותנו. אמון בזה שאי פעם נצא משם".
לירי הדגישה מה עובר על החטופים שנשארו מאחור: "בזמן שאנחנו פה – הם עוברים שם גיהינום. שנה וחצי של עינויים ואלימות פיזית, נפשית, פסיכולוגית ואפילו מינית. איימו עלינו בקטיעת ידיים אם יגלו ששיקרנו להם או עשינו משהו אסור. אסרו עלינו לבכות, אסרו עלינו להתחבק, אסרו עלינו להקשיב אחת לשנייה ברגעי משבר. הם עוברים שנה וחצי של רעב, חוסר ודאות, כאב. שנה וחצי, בפחד מתמשך. אני זוכרת את חג הפסח שם, חג עצוב, היינו לבד, היינו בדיכאון. העבידו אותנו שם. היינו משרתות שלהם. והנה הגיע חג החירות. ועדיין יש שם אחים ואחיות שלנו. הם יישבו שם, במנהרות האפלות, בלי אוכל, בלי מים, לבד, חסרי אונים בלי לדעת אם יש להם מחר. אני חייבת להיות כנה, ללא דעות פוליטיות. כל חזרה ללחימה מסכנת אותם! אם זה הוראות מהדרגים הבכירים של חמאס – החטופים הם הראשונים לשלם את המחיר! אם חיל האוויר תוקף – לצערי גם הם. החטופים בסכנה וכמובן החיילים שלנו שנלחמים. אין ניצחון בלי שכל 59 החטופים בבית".
עומר ונקרט בעצרת בכיכר החטופים, צילום פאולינה פטימר
"אני פונה אליכם מנהיגי המדינה מכאן וקורא שוב – אל תסיטו את המבט, תראו אותנו"
שורד השבי עומר ונקרט אמר בעצרת: ״אני הוחזרתי לחיים לפני כחודש וחצי. אני כאן נרגש וזועק – השיבו את אחיי מהשבי. אבל אני לא באמת כאן, רק חצי ממני עומד פה. חלק ממני עדיין שבוי במנהרה, וגם אתם לא באמת כאן – כי חלק מאיתנו, חלק מכולנו שבוי בעזה. התיקון הגדול של השבי, השיקום הלאומי מהטראומה הוא שבעשרות בתים ידלקו האורות והאחים שלנו ישובו אל המשפחות והקהילות שלהם. בשבי הוחזקתי בתנאים קיצוניים במנהרה צרה כשלידי בור הצרכים. במשך 505 ימים הורעבתי, הושפלתי, הוכיתי. מתוכם הייתי 197 ימים לבדי כמעט איבדתי את שפיותי".
עומר הוסיף: "אנחנו כאן הערב להזכיר ולזעוק. חירות היא היא צו השעה. היא הערך הכי בסיסי של מדינה שנולדה מתוך כיסופי חופש. אני פונה אליכם מנהיגי המדינה מכאן וקורא שוב – אל תסיטו את המבט, תראו אותנו. תראו את הדמעות בעיניים, את הדגלים שמסרבים ליפול. אני קורא מכאן לחברי הקבינט ולראש הממשלה להזמין אותי לישיבת הקבינט הבאה ולהסתכל בעיניים לעדות שלי. אני קורא לכם – אל תסיטו את המבט! תהיו אמיצים והזמינו אותי לספר לכם מקרוב מה עוברים בשניות אלה ממש אחיי השבויים. ולסיום, גיא ואביתר – תהיו חזקים בשבילכם ובשבילי. אני מבטיח לכם ולכל החטופים- לא נוותר. אתם חוזרים! אתם חוזרים! אתם חוזרים!".
תגובות