עד החטוף האחרון: הקריאה המרגשת שמלווה את המאבק לשחרור החטופים מקבלת משמעות מיוחדת יותר כאשר בשבי החמאס נותרו שלושה חטופים חללים בלבד: דרור אור ז"ל, רס"ל רן גואילי ז"ל והאזרח התאילנדי סותטיסאק רינטלאק ז"ל.
ועד שהחטוף האחרון יחזור, אלפים ממשיכים למלא את כיכר החטופים בכל מוצאי שבת, כפי שקרה גם אמש. נעם כץ רודאיף, בתו של ליאור רודאיף ז"ל, שגופתו הוחזרה בשבוע שעבר לקבורה, אמרה בעצרת: "השבוע קברתי את אבא שלי. אחרי 763 ימים של חוסר ודאות, כאב וחרדה – זכיתי לקבור את אבא. באיזה עולם צריך להיאבק על הזכות הבסיסית הזאת? על הזכות לקבורה? זו שאלה שאסור לנו להתרגל אליה. המאבק שלנו היה ארוך, מתיש ובלתי נתפס. אבל הוא היה עטוף באנשים טובים, אנשים שהחזיקו אותנו כשהיינו על סף נפילה, אנשים שאִפשרו לנו לקום שוב בכל פעם, ולהמשיך להיאבק גם כשהכוח אזל. ואנחנו, למרות הכל, זכינו. זכינו להחזיר את אבא לחיבוק ריק, לקבורה, אבל לאדמה שלו, לבית שלו, ליד האנשים שיחד איתם יצא להגן בבוקר השבעה באוקטובר".
נעם כץ רודאיף, צילום פאולינה פטימר
נעם הוסיפה: "אבל יש עוד שלוש משפחות שטרם זכו. שלוש משפחות שממתינות, שחרדה מכרסמת בליבן שאולי לעולם לא יוכלו לעשות את הדבר האנושי ביותר. בשבילן אנחנו כאן. בשבילן אנחנו ממשיכים. בתוך ההקלה העצובה שלנו, אני לא יכולה שלא לחשוב על ילדיו של דרור שמחכים גם הם לשיחה שתביא איתה את אותה הקלה עצובה, מעט נחמה, השיחה שתבשר להם שגם אבא דרור בבית. ליבי היום איתם ועם משפחותיהם של רן וסותטיסאק. משפחות שחיות את הרגעים הקשים ביותר. למשפחות האלה אני אומרת מפה, ביחד עם כולכם: אתן לא לבד. לא עכשיו, לא מחר, ולא עד שיקירכן יחזור. אנחנו איתכן. עד החטוף האחרון".
חמי גולדין, אחיו של סגן הדר גולדין ז"ל, שהובא לקבורה, לאחר 11 שנים ושלושה חודשים מאותו יום בו נהרג ונחטף בסיום מבצע "צוק איתן", אמר בעצרת: "אני מגיע מהשבעה, אחרי 11 שנה. ובדרך כלל שואלים אותי, אז איך אתה מרגיש? אם יש הקלה? אם יש מנוחה? אבל יש לי מילה אחרת – אני מרגיש משפחה. כי לנסוע ברחובות ובכבישים של הארץ הזאת עם אח שלי ולראות מכל צידי הדרך את כולם עומדים מכל הקשת, מכל הצבעים, ולהגיע להלוויה ולראות את כל הפרצופים של כל המשפחות וגם את משפחת חן שדיברה פה, שהגיעה מהשבעה בשבילנו. תראו, מיצינו את אנחנו משפחה אחת גדולה ובאתי לדבר פה על האחים שלי, כי כולנו אחים, ולאחים שלי שנמצאים עכשיו בארץ אויב חשוב לי להגיד בתור משפחת גולדין – שמישהו יבוא ויספר לי תירוץ שעוד לא שמעתי למה אי אפשר להחזיר את האחים שלי כבר היום".
חמי גולדין, צילום פאולינה פטימר
חמי המשיך ואמר: "אז מי שנמצא פה ומי שרואה ומי ששומע וכל מי שחש ויש לו לב שפועם בחזה, תסתכלו עליי ותדעו שבאמת אין שום תירוץ שבעולם לא להשאיר שם אף אחד, וממה שאנחנו יודעים כבר עכשיו, מחזירים את האחים שלי, מחזירים את האחים שלכם. ואיזה תחושה יש לי? יש לי תחושה של משפחה ואיזה תחושה צריכה להיות למי שנמצא שם בעזה? הם צריכים לדעת שכל מי שנמצא שם בעזה וכל מי שנמצא למעלה בשמיים הם משפחה. שאף אחד לא ינצח אותה. אנחנו מחזירים את כולם, בואו נרים ראש – אף אחד לא יכול להוריד לנו אותו, ונחזיר את האחים שלנו לארץ ישראל. תודה רבה וערב טוב".
שורד השבי, גיא גלבוע דלאל, אמר בעצרת בכיכר החטופים: "אני גיא גלבוע דלאל, אני סוף סוף בבית. ב-7.10 יצאתי מהבית יחד עם חבריי עידן הרמתי ורון צרפתי יהי זכרם ברוך, ואביתר דוד למסיבת הנובה. חיכינו מאוד לאירוע הזה, נהנינו מאוד והכי שמחתי כשאחי גל הצטרף בסביבות 6 בבוקר. זמן קצר לאחר מכן התחילו הטילים, והגיעו המחבלים. ברחנו, והתחבאנו. נחטפתי יחד עם אביתר לרצועת עזה בלי לדעת מה עלה בגורלם של גל, עידן ורון. ביום שחרורי נודע לי כי עידן ורון נרצחו, לעד יהיו בליבי.
"אני עומד כאן היום אחרי שנתיים קשות וארוכות שהרגישו כמו נצח. שנתיים של חושך, געגוע ופחד – אבל גם תקווה שלא הסכמתי לוותר עליה. התקווה הזאת הגיעה מכם – לפני שירדתי למנהרות נחשפתי לתצלומים מהכיכר. נתתם לי תקווה וכוח, עם ישראל שלא שוכחים את אחיהם מאחור – תודה לכם!
רוצים להישאר מעודכנים?
גיא המשיך ואמר: "תודה לחיילי צהל האמיצים והגיבורים שלנו, שעמדו איתנים להגן על ארץ ישראל. חיילי סדיר, ומילואימניקים שעזבו את משפחותיהם ואת העסקים שלהם – אני עומד פה היום בזכותכם! חיילי צהל הקריבו את גופם ונפשם כדי שאני אוכל לחזור הביתה, אני מצדיע להם ושולח את תנחומיי העמוקים למשפחות הגיבורים שנפלו ואיחולי החלמה מהירה לפצועים.
"לא נשכח לרגע את שלושת החטופים שעדיין בעזה – רן, דרור, וסותטיסאק, משפחותיכם וכל עם ישראל מחכים לכם, המלאכה עדיין לא הושלמה עד שכולם יחזרו, עד החטוף האחרון. עם ישראל חי".
דורית ויובל אור, צילום: ארז וולך
דורית ויובל אור, הוריו של דרור אור ז"ל, שגופתו נמצאת עדיין בשבי החמאס, נשאו דברים בעצרת בצומת הקשתות. דורית אמרה: "קשה להיות אחרונים. עוד יום ועוד יום והעצבים שלנו נמתחים עד דק. חזרת החטופים החיים נראית לי עד היום כנס, ממש נס ואני מברכת על שובם לחיים ולשיקום מדי יום. החזרת החטופים החללים גם היא בסך הכל קורית ומתרחשת, לא בקצב ולא בצורה שפיללנו אליהן, אבל איכשהו זה קורה. יחד עם זאת החששות והפחדים שלנו הולכים ומתגברים. האם ימצאו את דרור שלנו ומתי יחזירו לנו אותו? ואנחנו מחזקים את עצמנו שוב ושוב, יחזירו אותו, אנחנו סומכים על הצבא שלנו שיעשה זאת, כן – נזכה לקבור אותו בקבורה ראויה באדמת בארי, ליד יונת אהובתנו, אהובתו. הילדים הנפלאים שלו זקוקים לזה כל כך, אנחנו זקוקים לזה, וזה יקרה. ורק שישמר השקט והממשלה שלנו לא תתפתה לשום פרובוקציה, מצדנו או מהצד השני, ולא תחזור ללחימה, חזרה ללחימה תחסל כל סיכוי למצוא את דרור".
תגובות