1. הספירה נמשכת. משחק תשיעי רצוף ללא ניצחון בית באצטדיון הכי לא ביתי בישראל, לא במובן ההישגי ולא במובן החווייתי. אלא שבניגוד למשחקים הקודמים, הפעם היתה תחושה שהנה זה בא, מנצחים! לפי כל היגיון בריא, כאשר קבוצת הבית, שהיא גם ככה עדיפה על הנייר, כובשת עוד לפני שמחוג השניות מסיים את סיבובו הראשון, ואילו בדקה השביעית היא כבר מכפילה את היתרון שלה תוך כדי הצגת כדורגל חיובי ושליטה מלאה על הנעשה בכר הדשא, כל מה שנשאר לך כאוהד זה לחייך ולהתרווח בהנאה ולהתחיל לנחש עם כמה "חתיכות" המשחק הזה יסתיים.
אלא שבמקרה של הפועל כפר סבא מודל 2019, כנראה שהאימפוטנציה חזקה יותר מכל היגיון בריא, אחרת קשה להסביר כיצד הצליחו חניכיו של אופיר חיים להשאירו עם שריקת הסיום כל כך מתוסכל ואומלל עם מאזן איום מבחינתו העומד על 0 מ-6 נק’ ויחס שערים 2-5 לאחר שני משחקי בית מול קבוצות נחותות מירכתיי טבלת הלאומית. מצד אחד, ניתן במידת מה להיות מעודדים מכך שהקבוצה שיחקה כדורגל חיובי ברוב שלבי המשחק, אך כאשר יוצאים בידיים ריקות גם אחרי יתרון מבטיח (או שלא) ומשחק טוב, זה הרבה יותר מתסכל, או כפי שמיטיב לתאר זאת עברי לידר: "יותר טוב כלום מכמעט". כך מצאתי עצמי עם שריקת הסיום מתלבט מה היה יותר טראומתי: אזעקת הטילים שהעירה אותי ב 05:20 בבוקר המשחק או המשחק עצמו? המשחק, קל. ואם בטראומות עסקינן, בשישי יוצאים לנס ציונה, שכזכור השפילה אותנו בסיבוב הקודם עם 0:5 מהדהד. בהצלחה!
2. ואם ממש מתאמצים למצוא משהו חיובי זו הירידה למקום החמישי בטבלה, שלפחות עד מחזור זה בהחלט שיקרה. למה חיובי? כי אולי עכשיו כל מי שהשלה עצמו, שההתבססות שלנו במקום השני תקופה כה ארוכה למרות התוצאות המבישות, יצליח לרדת אל הקרקע, להנמיך ציפיות ולא לספר לעצמו סיפורים שאולי אחרי הכל אנחנו עדיין שווים עליית ליגה. מי שהכי אמורים להיות מסופקים מכך הם קברניטי המועדון, כי למרות שסכנת העליה עדיין מרחפת מעלינו היא קצת התרחקה, הרי במידה ובסוף בסוף בכל זאת נעלה ליגה, הם בטח ימותו מבושה מאיך שייראו חגיגות העלייה, שיהיו עצובות ומאולצות מאי פעם, אם בכלל.
3. מגמת הדלילות ביציעים נמשכת ומחמירה כאשר במשחק השבוע נכחו פחות מ-200 אוהדים (!!!), שפל של כל הזמנים, וזה עוד במשחק שניצחון בו היה משיב את הקבוצה למקום ממנו מעפילים לליגת העל. ברמה האישית, בשנים האחרונות ליוויתי את הקבוצה לכל משחקיה, מקרית שמונה ועד אילת, ולא ברמה המטאפורית כי אם ממש ברמה הגאוגראפית, פשוטו כמשמעו. בערב שני האחרון, למרות מרחק ההליכה הקצרצר המפריד בין ביתי לאצטדיון, החלטתי לראשונה מזה שנים לצפות בשידור המשחק בטלוויזיה. אם אני בעל הבית, הייתי מעדיף שאחרי כל הפסד מחפיר יחכו לי, למאמן ולשחקנים מחוץ לאצטדיון עשרות אוהדים זועמים שיביעו מחאתם אפילו במחיר של אמירות לא נעימות וערבות לאוזן, לפחות לדעת ולהרגיש מקרוב כמה כואב ואכפת להם מהקבוצה שאני עומד בראשה, אך בניגוד לעבר הלא רחוק אפילו זה כבר לא קורה בהפועל כפר סבא של היום, האדישות של האוהדים חזקה יותר מהכאב, וזו מבחינתי הטרגדיה האמיתית שלנו.
