אלצהיימר לא מתחיל כששוכחים: מבט אחר על האבחון והטיפול

ב־21 בספטמבר צוין יום האלצהיימר הבינלאומי. מדי שנה אנחנו מדברים ביום הזה על זיכרון, דמנציה, טיפולים ועל ההתמודדות הלא פשוטה של משפחות עם אדם אהוב שהולך ומשתנה לנגד עיניהן.

אבל אני רוצה להציע להסתכל על אלצהיימר קצת אחרת.

כי אלצהיימר לא באמת מתחיל ביום שבו אדם שוכח את שמו של הנכד. הוא גם לא מתחיל ביום שבו הוא שואל בפעם החמישית את אותה שאלה. הסיפור מתחיל הרבה קודם.

לפני יותר ממאה שנה, בשנת 1901, פגש הרופא הגרמני אלויס אלצהיימר אישה בשם אוגוסטה דטר. היא הייתה בת 51 בלבד וסבלה משינויים בזיכרון, בהתנהגות ובהתמצאות. בשנת 1906 הציג אלצהיימר את המקרה שלה בפני עמיתיו, והמחלה שנחקרה בעקבותיו נקראה בהמשך על שמו.

הסיפור ההיסטורי הזה מזכיר לנו משהו חשוב: אלצהיימר הוא הרבה יותר מהרגע שבו אנחנו מבחינים שהזיכרון נפגע. התהליך עשוי להתחיל זמן רב לפני שהאדם או בני משפחתו מצליחים לשים עליו את האצבע.

לא כל שכחה היא אלצהיימר

דווקא משום שהחשש מאלצהיימר גדול כל כך, חשוב לומר: לא כל שכחה היא דמנציה ולא כל שינוי בזיכרון מעיד על אלצהיימר.

לעיתים המקור לשינוי הוא תרופות, דיכאון, הפרעת שינה, ירידה בשמיעה או בראייה, מחלה גופנית או הפרעה מטבולית. חלק מהמצבים האלה ניתנים לטיפול. במקרים אחרים מדובר בתהליך נוירו־קוגניטיבי שדורש בירור, אבחון ומעקב.

וכאן יש חשיבות גדולה להסתכלות הגריאטרית.

כשאני פוגש אדם עם ירידה קוגניטיבית, השאלה אינה רק "כמה הוא זוכר". צריך להבין את האדם כולו: כיצד השתנה התפקוד שלו, אילו תרופות הוא נוטל, מאילו מחלות נוספות הוא סובל, איך הוא ישן ואוכל, מה מצבו הנפשי, כיצד נראים חייו בבית, מי נמצא סביבו ומה השתנה לאורך הזמן.

לכן בעיניי, הרופא הגריאטר צריך להיות גורם מרכזי כבר בשלב הבירור והאבחון – ולא להיכנס לתמונה רק כאשר המחלה כבר מורכבת.

האבחנה היא לא סוף התהליך. היא תחילתו

גם אחרי שנקבעת אבחנה, העבודה האמיתית רק מתחילה.

אלצהיימר היא מחלה נוירו־קוגניטיבית, אבל החיים איתה אינם מתרחשים רק במוח. הם מתרחשים במטבח ובחדר השינה, במפגש עם הילדים, בנטילת התרופות, ביציאה מהבית ובשאלה האם האדם עדיין מסוגל לחיות באופן עצמאי.

האם כל התרופות שהוא מקבל עדיין נחוצות? האם אחת מהן עלולה להחמיר בלבול? האם הוא ישן היטב? האם יש כאב שלא זוהה? האם הירידה בתיאבון נובעת מדיכאון, מקושי בבליעה או מהתקדמות המחלה? האם הוא נופל? האם הוא זקוק לעזרה ברחצה, בלבוש או באכילה? והאם המשפחה שמטפלת בו עדיין מצליחה לעמוד במשימה?

בשלבים מתקדמים יותר עולות שאלות נוספות: האם צריך להתאים את הבית? להכניס מטפל? לשקול מסגרת אחרת? ומתי נכון להתחיל לדבר גם על מטרות הטיפול ועל טיפול פליאטיבי?

אי אפשר באמת להפריד בין השאלות האלה. הן חלק מאותה תמונה.

כשאדם אחד חולה, משפחה שלמה משתנה

זה אולי אחד הדברים שקשה להבין עד שפוגשים את המחלה מקרוב. אלצהיימר אינו רק אובדן זיכרון. הוא משנה בהדרגה את מערכת היחסים שבין האדם לעולם שסביבו.

בן הזוג הופך גם למטפל. הבת מתחילה לנהל את התרופות. הבן מדבר עם הרופאים. מישהו אחר מקבל אחריות על החשבונות. מבלי שהתקבלה החלטה רשמית, המשפחה כולה הופכת לחלק ממערכת הטיפול.

ובתוך כל העיסוק במה שנעלם, קל מאוד לשכוח את מה שעדיין נשאר.

אנחנו אומרים: הוא כבר לא זוכר. היא כבר לא מתמצאת. הוא הפסיק לנהוג. היא כבר לא יכולה לנהל את הכספים. לפעמים מגיע גם השלב שבו אדם אינו מזהה אנשים שהיו הקרובים לו ביותר.

אבל האדם עצמו עדיין שם.

גם כשהזיכרון נפגע, יכולים להישאר רגש, קשר, מוזיקה, הרגלים, הומור, תחושת ביטחון, אהבה והיכולת ליהנות מרגע.

ולכן מטרת הטיפול אינה רק לנסות לשמר עוד כמה נקודות במבחן קוגניטיבי.

המטרה היא לשמר ככל האפשר את האדם.

בריאות המוח מתחילה הרבה לפני הזיכרון

בשנים האחרונות מתחזקת גם ההבנה שההתמודדות עם הסיכון לדמנציה אינה צריכה להתחיל רק כאשר מופיעות תלונות על זיכרון.

לחץ דם, סוכרת, פעילות גופנית, עישון, תזונה, שמיעה, ראייה, קשרים חברתיים וגורמים נוספים לאורך החיים נקשרים במחקרים לסיכון לדמנציה.

במילים אחרות, אם אנחנו רוצים לשמור על המוח בגיל 80, 90 ואפילו 100, צריך לחשוב על בריאות המוח הרבה קודם.

ואם נוכל לדעת שנים מראש – האם נרצה לדעת?

אחת השאלות המרתקות שנפתחות כיום אינה רק האם נוכל לזהות אלצהיימר מוקדם יותר, אלא מה נעשה עם היכולת הזאת.

אם בעתיד בדיקת דם פשוטה תוכל להצביע על תהליך הקשור לאלצהיימר שנים לפני שהאדם או משפחתו ירגישו שמשהו השתנה – האם נרצה לדעת?

אולי הידיעה תאפשר לפעול מוקדם יותר, לשנות גורמי סיכון, לתכנן את העתיד ולקבל החלטות חשובות בזמן שאנחנו עדיין יכולים לקבל אותן בעצמנו. מנגד, היא מעלה שאלות מורכבות על המשמעות הפסיכולוגית והחברתית של חיים עם ידיעה על מחלה שטרם נתנה את אותותיה.

אלה כבר לא רק שאלות רפואיות. אלה שאלות על הדרך שבה אנחנו רוצים להזדקן ולחיות את השנים הארוכות של חיינו.

וזו גם הסיבה שבעיניי אדם עם אלצהיימר זקוק לטיפול מתמשך ומנוהל, ולא רק לסדרה של ביקורים אצל מומחים שכל אחד מהם מטפל בחלק אחר.

האדם אינו מחולק למוח, ללב, לרגליים, לתרופות ולמשפחה. הוא אדם אחד.

הרופא הגריאטר יכול להיות מי שמחזיק את התמונה הזאת יחד – מהחשד הראשון, דרך הבירור והאבחנה, התאמת הטיפול והמעקב ועד לשלבים המורכבים יותר של המחלה.

ואולי בסופו של דבר, השאלה הגדולה ביותר סביב אלצהיימר אינה רק כמה זיכרון הצלחנו לשמר.

השאלה היא כמה מהאדם הצלחנו לשמר בדרך.

כי אלצהיימר אולי משנה את הזיכרון.
אבל הוא לא צריך לגרום לנו לשכוח את האדם.

הכותב, ד"ר רועי וורונה, הוא גריאטר מחוזי, כללית, מחוז שרון שומרון