"אני מצליחה לשלב בין חינוך לבמה, ובשני המקומות אני עושה את אותו הדבר בערך: מספרת סיפור, שואלת שאלות, ומנסה לגעת באנשים דרך חוויה". הכירו את דראל פורת, בת 34 מרעננה, שחקנית ומחנכת, שחיה בין שני עולמות שמשלימים זה את זה: בבוקר היא מחנכת כיתה ג’ ומורה לדרמה בבית הספר היסודי זיו ברעננה (בו גם למדה בצעירותה), ובערב עולה על הבמה כשחקנית תיאטרון ובין השאר עוסקת באירוע המשמעותי ביותר עבור העם היהודי – השואה. לאחר ה- 7 באוקטובר העלתה גם הצגת יחיד משלה.
השואה היא נושא קרוב מאוד לליבה, כאשר היא דור שלישי. הסיפורים המשפחתיים, ובעיקר אלו ששמעה מסבתה ששרדה פוגרום כילדה, הפכו את הזיכרון לחוויה אישית, חיה ולא מרוחקת. סביב ימי הזיכרון מתחזק אצלה הצורך העמוק לדעת, לזכור ולספר, מתוך תחושת אחריות.
החיבור הזה הוביל אותה להיות שחקנית מרכזית בתיאטרון החברתי־אינטראקטיבי "מקום של תקווה", העוסק בהנחלת זיכרון השואה לבני נוער דרך השתתפות, דילמות ומפגש חי ולא דרך הרצאה או צפייה פסיבית. פורת היא מהשחקניות הוותיקות והיחידות שנשארו מהקאסט המקורי, ורואה בעבודה עם בני נוער שליחות חינוכית עמוקה: להכניס אותם “לנעליים” של מי שחוו את הזוועות, דווקא בעידן של קשב קצר ומרחק רגשי מהאירוע
"האמת שזה היה ברור לי מאז שאני זוכרת את עצמי", היא משיבה לשאלה איך הגיעה לעולם התיאטרון. "חוגי דרמה, מגמת תיאטרון, לימודים, אודישנים. זה תמיד היה שם. עם השנים הבנתי שאני שייכת לבמה יותר מאשר למסך. המפגש החי עם הקהל, זה שאין שתי הצגות זהות, שכל ערב קורה משהו אחר. זה המקום שבו אני הכי חיה".
איפה למדת משחק?
"אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי מכינה ביורם לוינשטיין, ומשם המשכתי לאוניברסיטת תל אביב למסלול המשחק למצטיינים בחוג לתיאטרון. זה מסלול מאוד תובעני, גם מעשי וגם מחקרי. מתמקדים בכל כך הרבה פנים, לא רק במשחק, אלא בהבנת דמות, תהליך, כניסה לעומק וחקר תולדות התיאטרון".
איך התפתח אצלך החיבור לזיכרון השואה?
"אני דור שלישי לשואה. מצד אמא משפחה מרומניה ששרדה את פוגרום יאסי וסבא רבא שלי נשלח וניצל ממחנה העבודה טרנסניסטריה, ומצד אבא המשפחה מעיראק עברה את הפרהוד בבגדד. החיבור שלי לנושא נבנה מתוך סקרנות. אני הייתי זו ששאלה. רציתי להבין מה קרה שם באמת, איך אנשים חיים עם הזיכרון הזה ואיך ממשיכים אחר כך. עם השנים הסקרנות הזו העמיקה והפכה לחלק מהזהות שלי".
איך זה בא לידי ביטוי ביום יום?
"יש תקופות בשנה, בעיקר סביב אפריל ומאי, שאני כל כולי בתוך זה. זה לא ממקום של זעזוע אלא ממקום של צורך לדעת ולזכור. כל סיפור חשוב לי, כל פרט. אפילו למדתי יידיש, השפה הגלותית שהייתה נוכחת כל כך בקהילה היהודית".
ספרי לנו על התיאטרון שבו את פועלת.
"אני חלק מתיאטרון מקום של תקווה מאז 2018. אני השחקנית הראשונה שלוהקה לתיאטרון וגם הוותיקה ביותר בו. התיאטרון הוקם ומנוהל על ידי יפית ונטורה, מייסדת עם חזון ברור וסטנדרטים גבוהים, שלא מפחדת לגעת בנושאים מורכבים ולדייק אותם לקהל של היום. יש לנו כיום שתי הצגות שרצות, שתיהן הצגות דילמות המבוססות על עדויות. הן לא באות לתת תשובות אלא להכניס את הקהל לתוך ההתלבטות ולהשאיר אותו עם שאלות. זה תיאטרון חי, נושם, כזה שלא משאיר אותך אדיש".
רוצים להישאר מעודכנים?
איך העבודה שלך כמורה משתלבת עם ההופעות בפני בני נוער?
"זה פלוס אדיר. אני יודעת לקרוא כיתה, להרגיש מתי הקשב מתחיל לברוח, ואיך להחזיר אותו. היום ברור שילדים ובני נוער לא יכולים לשבת בשקט הרבה זמן, וזו פשוט המציאות. התיאטרון עובד בדיוק על זה. הוא חי, דינמי, מזמין מעורבות. הם לא רק צופים, הם חלק מהדבר".
איך התגובות?
"הרבה תלמידים מגיעים בחוסר נוחות או חוסר עניין, אבל הם נשאבים מאוד מהר ונכנסים לדיונים עמוקים שמפתיעים את כולם. הרבה אומרים 'זה לא קשור אלינו, זה כבר קרה' ובסוף אומרים תודה וכמה זה חשוב".
הופעתם גם מול קהלים לא שגרתיים?
"כן, הופענו גם מול אסירים בבתי סוהר. זו חוויה מאוד מעצימה. המפגש הזה שובר דעות קדומות ומראה עד כמה סיפור אנושי יכול לגעת בכל אחד, בכל מקום. הייתה לנו גם הצגה שבה השתתפו שורדי השואה שעל העדויות שלהם ביססנו את ההצגה. זו אחת החוויות הכי חזקות עבורי. הם עלו לבמה והשתתפו בדיון. זה כבר לא היה סיפור או עדות, אלא אדם שהיה שם באמת. זה מטלטל ומחדד את האחריות שיש לנו כשאנחנו מעלים דילמות שמבוססות על עדויות".
לאחר אירועי ה־7 באוקטובר, כשהתגוררה בלונדון, לשם טסה כדי להשתתף במספר קורסים, חוותה דראל מקרוב פחד ואנטישמיות, ומתוך החוויה הזו נולדה מונודרמת היחיד שכתבה והעלתה מול הקהילה הישראלית בלונדון: "אם סבתא שלי הייתה בחיים היא הייתה מתה", יצירה אישית שנעה בין זיכרון השואה ואנטישמיות עכשווית. "כתבתי את הצגת היחיד אחרי ה- 7 באוקטובר, כשגרתי בלונדון ועליתי איתה מול הקהילה הישראלית שם".
מה את לוקחת איתך מכל העיסוק הזה?
"אחריות. ההבנה שהזיכרון לא עובר לבד. מישהו צריך לשאת אותו, לשאול עליו שאלות ולהעביר אותו הלאה. עבורי, התיאטרון הוא הדרך לעשות את זה".
תגובות