היה אפשר להציל את מיכל | הטור של חנה בית הלחמי

השבוע שודר בערוץ 12, בתכנית עובדה, הפרק השני בסרטו של רוני קובן שליווה את האחיות למשפחת סלה לאחר שאחותן מיכל נרצחה באכזריות על ידי בן זוגה. גילוי נאות: לילי בן עמי, אחותה הגדולה של מיכל, היא חברתי למאבקים פמיניסטים ובכלל, כבר שנים רבות. עוד בשבעה התראיינה לילי ואמרה: "אם זה קרה אצלנו, זה יכול לקרות בכל מקום". ואכן, אנו יודעות שאין קשר בין היותה של אישה מוחלשת לבין היותה נתונה לאלימות בתוך המשפחה. אלימות מצד בן זוג מאופיינת בשליטה פסיכולוגית, שכמעט ואין לה אח ורע במערכות יחסים אחרות, וזו נוטלת מהאישה את כוחה בין אם היא אישה צעירה ו"מוחלשת" או אשת קריירה מצליחה ו"דעתנית". את הדינמיקה הזו, ניתן היה לראות היטב בסרט. וכפי שאמרה לילי – ניתן היה להציל את מיכל. לו רק ידענו, לו רק העזנו לחשוב על הרע ביותר.

מזה שנים שאני מותקפת תדירות על גישתי השלילית לכאורה, הרואה צל הרים כהרים בכל הקשור ליחס לנשים, בכל מקום ובכל מרחב. פמיניסטיות ככלל מואשמות שהרגו את הרומנטיקה וסירסו את המין הגברי בהקפדתן על יחס שוויוני והוגן ובזיהוי כל התייחסות לגופה של אישה במקום לנושא שלשמו הגיעה לסיטואציה, כאל הטרדה. יש מעט מאוד הזדמנויות בהן אני זוכה לפרספקטיבה ברורה וחדה כל כך להצדקת הגישה הקפדנית הזו. כי העכירות במבט עיניה של מיכל וההימנעות שלה מלדבר על מה שקורה לה בבית הם דברים שניתן היה לפטור ב"עייפות של אישה לאחר לידה" או "הסתגלות לאימהות". אבל תמיד, תמיד תחפרו ותבדקו אם אין שם משהו מעבר לכך. זה גם המסר של לילי.

רוצחה של מיכל הוא מפלצת. אין לי שום ספק בכך. אבל הוא גם בנאדם, גבר בחברה בה דמנו מותר, הרבה מעבר למה שאנחנו רוצות ומוכנות להודות בפני עצמינו. הוא תופעת הקיצון של ספקטרום הגבריות הפטריארכלית וחשוב לדעת שקצה הספקטרום לא היה מתקיים לולא הקשת כולה. כשאנחנו מדברות על ייצוג סקסיסטי של נשים בפרסומות, על לדבר לקהל מעורב בלשון מעורבת (זכר/נקבה), על הדרה מהמרחב הציבורי, על ייצוג בוועדה ליציאה ממשבר הקורונה או על כנס אקדמי שכל דובריו גברים, אנחנו מדברות על הנורמטיבי-לכאורה, שמכשיר את הקצוות. והנורמטיבי הזה הוא לא הנורמה שלנו, אלא נורמה הנכפית עלינו מזה דורי דורות.

מקסים היה לראות בסרט את שלוש האחיות העוצמתיות הללו, שמימשו כל אחת את מה שבוער בתוכן על מנת לדאוג שמות אחותן לא יהיה לשווא. לילי, שהובילה בעבר מאבקים ארציים והמנהיגות החברתית זורמת בעורקיה, לקחה על עצמה להוביל מהלך לאומי לזיהוי ומיזעור האלימות נגד נשים. אין מתאימה מלילי, אישה ערכית ומנהיגה בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, מנהיגה פמיניסטית בולטת, למשימה הטבעית הזו שלקחה על עצמה. יכולת הגיוס שלה מרשימה. אולי, כפי שהיא עצמה אמרה, מיכל תמשיך להפיץ כך טוב.

ליאת ובן זוגה ירדן לקחו על עצמם להכיל את התינוקת של מיכל אל תוך משפחתם החמה והאוהבת. נגה, הקטנה, סיפרה במשפט קצר איך אחיותיה שחררו אותה לבנות את חייה, ואין לי ספק – מהכרות עם המשפחה הזו – שגם היא תתרום את חלקה לשינוי בהמשך. האהבה, השיח הפתוח והעוצמות של המשפחה הזו, הופכות את השנה האחרונה בחייה של מיכל לסמל לזוועה המניפולטיבית שמייצרים גברים אלימים. הרבה מעבר לאלימות הפיזית, מדובר בהתעללות נפשית העוקרת מהאישה את הליבה של עצמה. ככל שאוכל לסייע ללילי במשימה הענקית שלקחה על עצמה, לקרוא לנשים לספר ולסייע להן להיחלץ מהאביוזר, אני שם.

כותבת לילי בפייסבוק, לאחר שידור הסרט: "מאות ואלפי פעמים שאלתי את עצמי: למה היא שתקה? איך לא ראינו דבר? צללתי עמוק לתחום של רצח נשים. ומצאתי תשובות. אפשר היה להציל את מיכל. אותה ועוד מאות נשים ומשפחות שגורלן נחרץ בדם. התובנות הביאו להקמת פורום מיכל סלה. השליחות שמיכל הותירה במותה היא להציל חיים, לתרגם את תמרורי האזהרה לכולנו, נשים, גברים, אחיות, החבר הטוב, הקולגה והשכן".

בשבוע הבא יקיים הפורום הקאתון ראשון מסוגו, של חברות טכנולוגיות ומפתחים/ות, למציאת פתרונות טכנולוגיים לדיווח. חפשו את זה בפייסבוק.

חנה בית הלחמי היא יועצת אסטרטגית, פעילה קהילתית וחברתית, מנחה ומאמנת.

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו