מצעד החיים. צילום AP
מצעד החיים. צילום AP

למה הגיע הזמן לבטל את המסע לפולין

זהות היא דבר מורכב, שלא מתבסס על מסע מרגש אחד לפולין. ההצעה שלי: נסו במקום זה מסע בחברה הישראלית

פורסם בתאריך: 15.12.17 09:18

יש את העונה הזו בשנה, בין כיתה י"א לכיתה י"ב, בה מתחילים להגיע המסרים לגבי המסע לפולין. למען הסר ספק: אין מדובר בבית ספר ספציפי (כל אחד/ת מילדיי למדו בבית ספר שונה – והריטואל הוא אותו ריטואל). חשוב לי גם, למען הגילוי הנאות, לומר שאני מהמתנגדות המנומקות לתעשיית השואה הזו, שאין לה בעיני שום אפקט חינוכי, אלא בלבול של רוב הציבור בין אפקט רגשי לחינוכי.

למרות התנגדותי המנומקת, אני לא מונעת מילדיי את המסע לפולין, מטעמים שאינם קשורים בשואה, בגבורה, בחינוך או בזהות יהודית – אלא מטעמי הצורך החברתי שלהם לעבור תהליכים בית ספריים ביחד עם כולם. המחיר, כ-7,000 שקלים עם דמי כיס, הוא חלק קטן ממה שעולה לגדל ילד/ה.

וגילוי נאות שלישי ואחרון הוא שאני בת לאחד מפדויי השבי של חיל החפרים, הנהגים, הקשרים וחילות נוספים של מתנדבי א"י למאבק בנאצים, חברה בוועד המנהל של פורום משפחות פדויי השבי ומבינה דבר או שניים מעבר לאזרח/ית הממוצע/ת בחסרים והכשלים שבהוראת מורשת השואה והגבורה.

אחרי שאמרתי את כל אלו, בואו נדבר על ההכנה למסע לפולין. מדובר ב"פולסים" קצרים וממוקדים של הכנה, שבטעות, מאחר והם נעשים ברצף, קוראים לה תהליך. שורה של מפגשי הכנה, שנועדו לבנות ידע בסיסי ומומנטום רגשי לקראת הקטרזיס: המפגש של בני/ות הנוער עם הדרגשים והמשרפות, כשהם עטופים בדגל ישראל.

אחת התובנות המשמעותיות ביותר שהיו לי בנושא תהליך הלמידה, אירעה כשהשתתפתי במשלחת משותפת של יהודים וערבים מכל קשת החברה הישראלית לאושוויץ, שקדמה לה שנה של סמינרים של סופי שבוע. חלק משמעותי בתהליך היה השיתוף: א/נשים שהיו שם, א/נשים שגדלו בבתים של א/נשים שהיו שם, היסטוריוניות/ים, סוציולוגיות/ים, פסיכולוגיות/ים, מה לא. התהליך העמוק הזה, שלהערכתי היה כפול ממשך ומעומק ההכנה שנעשית לבני ובנות הנוער, בקבוצה בשלה רגשית ובוגרת, התמקד בציר תוכן מרכזי של תפיסת ה"אחר" והשונות. ובכל זאת, אין דרך להכין עד הסוף לטלטלה הרגשית למול המראות עצמם. באותו מסע נפל לי האסימון, שהיותי בת למשפחה שנמצאת כאן מאמצע המאה ה-19 אינו חוסך ממני את חוויית הדור השני הקולקטיבית.

 

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

כשאני בוחנת עם מה חוזרים בני הנוער, הם חוזרים בעיקר עם אותה טלטלה רגשית בלתי נמנעת, שמובילה אותם לאוסף מסקנות פלקטיות בסגנון "אין לי ארץ אחרת". אני לא מתווכחת עם הסיסמאות, אני בהחלט מתווכחת עם ערכן לפיתוח תודעה יהודית הומניסטית, ישראלית וציונית מורכבת, ולתרומתה (אם בכלל) לגיבוש זהות. זהות היא דבר מורכב, שיושב על השכלה רחבה, מרובדת ומגוונת, הנצברת לאורך שנים. לא על מסע מרגש אחד לפולין.

מה אני מציעה? לבטל את המסעות לפולין, להמיר אותם במסע בתוך החברה הישראלית, בין ניצולי וניצולות השואה, במוסדות לחקר השואה ומוקדי ההנצחה והמורשת לקהילות היהודיות בעולם ולזכר השואה, מסע ארוך לכל אורך שנות חטיבת הביניים והתיכון – כי תהליך חינוכי להטמעת זהות, לוקח שנים, ואין קיצורי דרך.

רק משאילתה לעמיתה בווטסאפ, עלו שמות 19-20 מקומות כאלו, שיכולים להיות תחנות במסע: יד ושם, לוחמי הגיטאות, מכון משואה בתל יצחק, בית העדות בניר גלים, הלוחם היהודי בלטרון, בית הגדודים באביחיל, בית הזיכרון באריאל, בית טרזין בגבעת חיים איחוד, גנזך קידוש השם בבני ברק, היכל ווהלין בגבעתיים, מרתף השואה בירושלים, שם עולם בכפר הרוא"ה, היכל שלמה ירושלים, מוזיאון משואה לתקומה יד מרדכי, מכון יד לזהב"ה בקדומים, המוזיאון ליהדות הונגריה בצפת, המוזיאון ליהדות גרמניה בתפן, בית התפוצות בתל אביב, מוזיאון ישראל בירושלים. גם מוזיאונים למורשת יהדות לוב וצפון אפריקה, יהוו נדבך חשוב, לצד ספרים שניתן לשלב בלימודי ספרות, והמון סרטים דוקומנטריים וסרטים קנוניים שנוצרו בנושא. תהליך כזה, יוביל גם להבנה מעמיקה יותר של השונות ואמפטיה לסבלם של אחרים.

אם שמתם/ן לב, לא התייחסתי עד כה למחיר המסע, שהוא אחד המרכיבים הכי מבישים לטעמי בהטמעת הזהות היהודית: במסע לפולין היא נרכשת בכסף, מיועדת למי שהפרוטה נמצאת בכיסם, ומי שלא – זוכים בה בצדקה, שהיא הלבנת פנים קולקטיבית שהופכת להיות חלק מתפיסת ה"אחר".

יש לא מעט בתי ספר שכבר ויתרו על המסע לפולין. הגיע הזמן שכולנו נוותר עליו.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"צומת השרון כפר סבא"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר