שלג בדרך
שרי עילם על האוורסט

שרי עילם, הכפר סבאית העיוורת שטיפסה על האוורסט, כבר בדרך לפסגה אחרת

שרי עילם, בת 49, אמא לשלושה, חזרה לפני חודשיים מנפאל, שם היתה העיוורת היחידה במשלחת בינלאומית שטיפסה על ההר הגבוה בעולם. בזמן שאתם קוראים את זה היא כבר בדרך להר אחר, הפעם בקירגיסטן. ראיון

ביום השביעי לטיפוס על האוורסט, לפני קצת יותר מחודשיים, המדריכה של קבוצת המטפסים בה הייתה חברה שרי עילם מכפר סבא החליטה לעצור ולא להמשיך אל היעד הסופי. נותרו אולי 300 מטרים לטיפוס עד ל”אוורסט בייס-קאמפ” אליו ביקשו חברי הקבוצה להגיע, מחנה המצוי בגובה של 5,400 מטרים מעל פני הים. ייתכן שבגלל השלג הכבד שהתחיל לרדת המדריכה פשוט לא רצתה לקחת את סיכון. עילם, לקוית ראייה על גבול העיוורון, שזו הפעם הראשונה שלה על ההר לא הייתה מוכנה לוותר. “מדובר היה בטיפוס של עוד שעתיים שלוש אחרי יום שלם”, היא מספרת. “אבל אמרתי שאין מצב שאנחנו לא משיגים את היעד, ופשוט התעקשתי”.

המנטורית שלה, כריסטין, אמריקאית המתגוררת בהודו אותה הכירה בנסיבות שיפורטו בהמשך, הסכימה. יחד, הן הצליחו לשכנע עוד כמה חברים להמשיך בטיפוס. “התחלנו לטפס את החלק האחרון תוך כדי סופת שלג”, היא נזכרת. “בשלג הסלעים הופכים לחלקים יותר, הראות היא קטסטרופה, ואני ממילא בשלב הזה בכלל לא רואה כלום מהמעט שאני רואה בדרך כלל. הכל מחליק והיו צריכים לאתר לי את הדרך, ממש ללוות אותי צמוד, ואני נדרשתי להיות הרבה יותר זהירה וערנית. קר בטירוף, ואני כבר הייתי שפוכה לחלוטין, אבל השגנו את היעד.

שריי עילם. צילום עזרא לוי

שרי עילם. צילום עזרא לוי

"כשהלכנו לישון הרגשתי שהגוף והראש שלי מתנתקים אחד מהשני ושאני מאבדת את ההכרה. אמרתי לעצמי שבעלי והילדים לא לידי ושזו הדרך הנוראה ביותר לגמור את החיים. לא הייתה דרך אחרת לרדת בחזרה בשלב הזה, אולי מלבד מסוק. לא סיפרתי על כך לכריסטין כי פחדתי שיהיה לה קשה להירדם. חצי ללילה נאבקתי בעצמי שלא אאבד את ההכרה, כי פשוט חששתי שלא אקום בבוקר. היה לי מאוד קשה. הרגשתי ממש לבד באותם רגעים. לא היה לי עם מי לחלוק את הפחד שלי. ואז נרדמתי. כשהתעוררתי בבוקר, בניגוד גמור לכל חששותיי, בכיתי נורא מהתרגשות. שתיתי המון מים עם שום כדי להחזיר לעצמי את האנרגיות וסיפרתי לכריסטין מה עבר עלי בלילה. היא מאוד כעסה ששמרתי את זה לעצמי, אבל אני באותו רגע רק שמחתי שאני בחיים. שם אין את בית החולים מאיר במרחק חמש דקות נסיעה”, היא צוחקת בקול רם.

עם כל הכבוד לרגעים הקשים שאחרי, את אומרת “השגנו את היעד” כאילו זה עניין שבשגרה. הלו, את טיפסת על האוורסט.

“זה נכון. פרצתי את הגבולות של עצמי. הטיפוס נתן לי כוחות להבין שכל מה שאני רוצה אני יכולה לעשות, וסליחה על הקלישאה. לא משנה שאני בקושי רואה, כלום לא משנה. שום דבר לא יכניע אותי. בשלושת השבועות שהייתי על ההר גם הכרתי אנשים נהדרים, גם למדתי אנגלית וגם הבנתי הרבה מאוד דברים לגבי עצמי. בדרך הלוך, כשנחתי בשדה התעופה בהודו לטיסת ההמשך, ביקשו להוביל אותי למטוס על כיסא גלגלים כי אלה ההוראות. לא עניתי להם כי פחדתי מהאנגלית שלי. בדרך חזרה כבר אמרתי להם ‘תקשיבו לי טוב, אני לא מוכנה בשום פנים ואופן לעלות על כיסא הגלגלים הזה, אני אולי לא רואה אבל אין לי בעיה ברגליים’. הייתי קולית ושאקלית. אני לא רוצה להיות שוויצרית, אני פשוט מנסה להסביר את החוויה”.

"הייתי תלמידה בינונית. לא ראיתי מהלוח את מה שכתבו
והחברות שלי היו מקריאות לי.
זה הקשה עלי למצות את היכולות שלי, אבל הייתה לי אמביציה”

ומדובר בחתיכת חוויה. עילם טיפסה על ההר הגבוה בעולם (שאת פסגתו בגובה 8,844.43 מטרים היא אולי עוד תכבוש באחד מן הימים) בגיל 49. אבל עוד לפני הטיפוס הזה היא כבשה בחייה עוד כמה פסגות. היא נשואה לליאור, יזם עסקי, ויש להם שלושה ילדים: עידו (15) רועי (14) ועמית (12). כיום היא משמשת כיועצת, מטעם עמותת עלה בה היא חברה, לאנשים שמאבדים את ראייתם, בבית החולים מאיר.

היא נולדה בכפר סבא למשפחה קשת יום (“לא תמיד היה אוכל על הצלחת”) עם עוד ארבעה ילדים מלבדה. בגיל שישה חודשים היא אובחנה כסובלת מקטרקט בשתי העיניים. שלושה חודשים אחר כך היא עברה ניתוח ראשון שכשל והיא התעוורה לחלוטין בעין ימין. “אמא שלי, שהעבירה לי את זה בגנים, נכנסה לטראומה”, היא מגלה. “היא לא הבינה איך יכול להיות שאיבדתי את הראייה ולכן במשך חמש שנים חששה שינתחו אותי בעין השמאלית. רק כאשר היא מצאה שוב את הפרופ’ שניתח אותה בעצמה עברתי את הניתוח. הוא אמנם הצליח, אבל כיוון שהמוח שלי במשך חמש שנים התרגל לראות בצורה מטושטשת אז אני אמנם רואה בעין שמאל אבל מאוד מתקשה לקרוא, לזהות אנשים ולהבחין בפרטים. אני רואה דברים בגדול. כיום אני לקוית ראייה עם תעודת עיוור”.

שרי על האוורסט. צילום פרטי

שרי על האוורסט. צילום פרטי

באותם ימים, לגדול עם משקפיים היתה משימה לא פשוטה מבחינה חברתית עבור ילדים, אבל עם משקפיים בעלות זגוגיות עבות במיוחד זה היה קשה שבעתיים. “אלו היו משקפיים מהסוג של ‘כל עדשה מיקרוסקופ’”, היא אומרת ברצינות גמורה, “כל הזמן שאלו אותי ‘למה יש לך משקפיים עבות כאלה’. ילדים הם אכזריים, אבל אני הייתי מאוד קולית. באתי מבית לא פשוט והייתי צריכה להיות חזקה, אז פיתחתי עור של פיל. לכן, הייתי עונה להם בהומור ‘חשבתי שכל האנשים לא רואים טוב, אבל אני שמה לב שהראייה שלכם מצוינת’. הייתי עושה מזה צחוקים. בכלל, סיננתי אנשים. גם ללמוד היה לי מאוד קשה. הייתי תלמידה בינונית. לא ראיתי מהלוח את מה שכתבו והחברות שלי היו מקריאות לי. זה הקשה עלי למצות את היכולות שלי, אבל הייתה לי אמביציה”.

כלומר?

“אני ראיתי את המציאות בה גדלתי. בשלב מסוים למדתי בבית ספר רגיל בתל אביב שהייחודיות שלו הייתה שהוא משלב ילדים לקויי ראייה בכיתות רגילות. היה לי חשוב להיות חברה של כולם, אבל העיוורים נתנו כוח אחד לשני. אם למשל כנערה יצאתי עם מישהו שחברים שלי לא אהבו, הם היו מחזירים אותי לתלם. תמיד שאפתי להצליח וחיפשתי מהן נקודות הכוח שלי. הייתי מאוד חברותית ושאפתי להיות קרובה לאנשים מצליחים כדי שיהיה לי מודל להצלחה. בתל אביב נחשפתי לילדים ממעמד סוציואקונומי בינוני-גבוה, ואז הבנתי שאני לא נמצאת במקום טוב”.

זו אולי סוג של אסטרטגיה שרק ילדים עם קשיים כמו שלך מפתחים כדי לשרוד? כי לי זה נראה כמו ראייה מאוד בוגרת.

“בבית הספר היסודי הייתה לי חברה, דורית, והייתי ישנה אצלה הרבה. היא באה ממשפחה טובה ובבית שלה היה את כל מה שהיה חסר לי בבית שלי. היה בו חם, גם פיזית וגם באנרגיות. לא היה חסר שם כלום. ההורים שלה תמיד העריכו אותי. היא גם הייתה לקוית ראייה וראיתי יותר טוב ממנה, אז זה היה טוב לשתינו. כל הזמן חשבתי לעצמי ‘כזה בית אני רוצה’. עם שקט, בלי רעש וצעקות. הייתי ישנה שם המון. הם היו כמו המשפחה המאמצת שלי. הם נתנו לי המון כוחות”.

גם הבן האמצעי של עילם נולד לקוי ראייה. “בזכות הניתוחים המתקדמים שקיימים היום הוא נותח בהצלחה”, היא מסבירה, “אגב, חשוב היה לי להתחתן עם מישהו שאין לו בעיית ראייה. זו הייתה החלטה שקיבלתי מראש. כבר היה לי קשר עם מישהו שלא רצה אותי בגלל בעיות הראייה, וכל הדברים האלה הצילו אותי. כל מי שלא רצה אותי בחיים הוביל אותי למקום טוב יותר. בן הזוג שלי הנוכחי קיבל אותי כמו שאני, ויש לו משפחה של אנשים גדולים מהחיים”.

מה זאת אומרת “מי שלא רצה אותי, הוביל אותי למקום טוב יותר”?

“אתן לך דוגמה. בגיל 16, באחד הלילות עברתי מוות קליני. לא נשמתי, צנחה לי הלשון וביצעו בי החייאה. אני זוכרת שראיתי אור חזק, נשאבתי למעלה מהגוף שלי, ואלוהים דיבר אלי. ממש כמו כל מה שאנשים מתארים בסיטואציות כאלה. באותה שנה הייתי צריכה לסיים כיתה ח’ בחטיבת שז”ר בכפר סבא והייתה לי מורה שלא העריכה אותי ורצתה לשלוח אותי ללמוד בבית הספר מקצועי לילדים בעיתיים. ידעתי שהיא לא אוהבת אותי כי במקביל הייתה עוד ילדה ששברה רגל בכיתה והיא הלכה לבקר רק אותה. אמרתי לעצמי שאני לא אתן לה להוריד אותי ופרשתי ללימודים אקסטרנים. עד כיתה י”ב סיימתי חלק מהבגרויות, ובהמשך גם שירתי בחיל האוויר בחצרים ובסוף למדתי באוניברסיטה. התעמתתי עם המורה הזאת לא מזמן במפגש מחזור. דאגתי לספר את הסיפור הזה”.

"את מתמודדת עם בעיית חמצן, עליות וירידות תלולות.
כל צעד כריסטין הייתה צריכה לתאר לי כדי שלא אמעד ואפול.
גם הקור, והחושך היו מתסכלים. אם לאדם רגיל זה קשה, אז לי במיוחד"

לטיפוס על האוורסט היא הגיעה, ממש במקרה, לפני כשלוש שנים וחצי. עד אז היא הייתה אמא במשרה מלאה, כלומר עובדת בעבודה חלקית ומגדלת שלושה ילדים. כשחיפשה משהו שישבור לה את השגרה המליצו לה להצטרף לקבוצת הרכיבה “כן ולא רוכבי השרון” – במסגרתה אנשים עם ראייה טובה רוכבים עם בן זוג עיוור או לקוי ראייה על אופני טנדם.

“בהתחלה חששתי להגיע”, היא מגלה, “התלבטתי אם אני צריכה להיות בקבוצה מוגדרת כל כך, אבל אז הבנתי שזו לא קבוצה של לוזרים – אלא של פייטרים רציניים. הם רוכבים אקסטרים לחלוטין. הצטרפתי ומיד סומנתי כחזקה. כך חברתי לניצן פרידמן, הקפטן שלי (ה”קפטן” הוא המוביל וה”סטוקר” הוא המובל, א”א)”.

מדוושת בטיול אופניים. צילום פרטי

מדוושת בטיול אופניים. צילום פרטי

בהתחלה התקבלו לספורטיאדה (במסגרת הליגה למקומות עבודה) באילת, להתחרות בקטגורית הפרא-טריאתלון וזכו במקום הראשון. ועם האוכל בא התיאבון. עילם החלה גם לרוץ במסגרת נפרדת והשתתפה בתחרויות נוספות. “בפעם הראשונה שבה התחברתי עם קבוצת טריאתלון הייתה צריכה להגיע אמריקאית בשם כריסטין כאורחת הכבוד”, היא מספרת, “בנוסף לנאום שהיא הייתה צריכה לתת, היא ביקשה לעשות את שלושת המקצים עם נכה, אז הציעו אותי. אמרתי אין מצב. אני לא יודעת אנגלית טוב ואף פעם לא עשיתי את זה. אני לא רוצה לאכזב אותה כי היא תותחית. בסוף היא הגיעה שבוע לפני המועד לארץ, התחברנו, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. בפחות משעה וחצי סיימתי את הספרינט. שתינו בשוק אחת מהשנייה. ואז, לפני שהיא הלכה, היא אמרה לי ‘שרי, אנחנו נתראה ברחבי הגלובוס’”.

ואיך זה קשור לאוורסט?

“רציתי לעשות טרקים בחו”ל אבל המחירים היו מטורפים. הייתה קבוצה ישראלית של עיוורים ולקויי ראייה שיצאה לקירגיסטן, אבל לא יצאתי כי לא היה לי תורם. באחד הלילות אני חולמת על הטרק שאני רוצה לעשות ובבוקר כשאני מתעוררת מתקשרת כריסטין מהודו ואומרת לי שיש לה הצעה שאסור לי לסרב לה – טרק באוורסט. הייתי בשוק, הרי בדיוק חלמתי על זה בלילה מיד אחרי שוויתרתי על טרק אחר. עניתי לה ‘תקשיבי אני רוצה, אבל בדיוק חזרתי מסין עם הבן שלי ואני לא יכולה לעמוד בזה כלכלית. חוץ מזה זה נופל על פסח – איך אעזוב את המשפחה שלי?’. היא אמרה לי ‘תבדקי עם ליאור אם זה אפשרי ואני אברר את העניין הכספי’. ליאור אמר לי מה את בכלל חושבת פעמיים, ואחרי 20 דקות כריסטין מתקשרת ואומרת שהיא מצאה לי מימון לטרק. רק לא ידעתי שכרטיס טיסה עולה יותר מהטרק – 1,500 דולר.

"היו לי שלושה שבועות לארגן את הכל. התקשרתי לבוס שלי מעמותת עלה, משה עובד, והסברתי שהציעו לי את ההצעה הזו ושאלתי אם זו לא חוצפה לבקש עזרה במימון הכרטיס ואיך הם יכולים עזור לי. בלי היסוס סידרו לי 500 דולר. ואז דיברתי עם עובדת סוציאלית שמלווה אותנו. היא שאלה ‘מצלמת גו פרו לתיעוד יש לך? בגדים? ציוד?’. אמרתי לא. היא אמרה ‘תכיני רשימה של הדברים שאת צריכה, תעריכי כמה זה יוצא ונראה מה אפשר לעשות’. אמרתי שאני לא נתמכת רווחה, ואני לא מבקשת לטיפולי שיניים ועיניים. ביום למחרת העובדת הסוציאלית רינת שוחט, והאחראית משאבי קהילה בעירייה אופירה מור, הצליחו לגייס לי עשרת אלפים שקל דרך חברת איי.בי.איי (IBI) שבעלה של אופירה עובד בה, וקנו לי את כל הציוד. יצאתי מצוידת טיפ טופ. בתמורה הם רק ביקשו שאצטלם באוורסט עם הדגל שלהם”.

עם קריסטין. צילום פרטי

עם קריסטין. צילום פרטי

למרות שהייתה אמורה להיות לקוית ראייה בין כמה נכים, בעיקר מהודו, בסוף היא הייתה הנכה היחידה. “היינו, אני, כריסטין, עוד אמריקאית בשם סוזי ושמונה הודים שכולם בסדר”, היא מתארת, “זה היה מאוד עוצמתי, מרגש ומעצים. הטיפוס ארך שבעה ימים הלוך ושלושה לרדת. זה לא היה קל, מתסכל לעיתים. את מתמודדת עם בעיית חמצן, עליות תלולות וירידות עוד יותר תלולות. כל צעד כריסטין הייתה צריכה לתאר לי כדי שלא אמעד ואפול. כולם ראו את הפרטים הקטנים בנוף ואני לא. כריסטין הייתה מתארת לי מה קורה מולנו, והיו מצלמים עבורי כדי שאוכל לראות מקרוב. גם הקור, והחושך היו מתסכלים. אם לאדם רגיל זה קשה, אז לי במיוחד. יש דברים שמראש ויתרתי עליהם, כמו מקלחת. למזלי הייתי בכושר שיא”.

ביום ראשון האחרון יצאה עילם לטיפוס באותו ההר בקירגיסטן שאליו לא יכלה לצאת בתחילה. ייתכן ובשעה שאתם קוראים שורות אלו היא עצמה עולה פיסטין נוסף. “זה כבר משהו אחר, קל יותר עם קבוצה של ישראלים, עולם שונה לגמרי”, היא אומרת.

אז מה, אחרי שטיפסת את האוורסט כל הר נראה לך משחק ילדים?

(צוחקת) “כן, כנראה שבדיוק ככה”.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
אולי יעניין אותך גם

תגובות

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר