קולאז צום רעננה, שי-לוי, דניאלה-אוהב-ציון, נעמי-בר-גיורא, אודרי-לוי, TH-H-C--הרב-ששון-טרבלסי--יחצ, נועה-אזוגי, דניאל-גורביץ-צילום-פרטי, ניר-פלד, עומר-קקון
הצום הראשון שלי

צום טוב, הכל טוב: תושבים נזכרים בצום הראשון שלהם

הפנצ’ר באופניים, הזקנה בבית הכנסת בקאן, הלימונדה שאחרי וריח הגויאבות: תשעה תושבים נזכרים ביום כיפור כשהיו ילדים

18.9.18 14:23

“אני זוכר את הפחד שלא אצליח להחזיק עד הסוף”

הרב ששון טרבלסי, יו”ר המועצה הדתית בכפר סבא

ששון טרבלסי. צילום יח"צ

ששון טרבלסי. צילום יח"צ

“גדלתי במושב תלמים בדרום הארץ ליד שדרות, במשפחה דתית עם 15 אחים. אני זוכר היטב את הצום הראשון שלי בגיל 12 וחצי. מקובל על פי ההלכה שכבר בשנה שלפני גיל מצוות נכון לצום. אני זוכר את תחושת הפחד שלא אצליח להחזיק את זה עד הסוף. הייתי ילד קטן, רזה וחלש והיה לי קשה לעמוד בכל התפילות. בשלב מסוים חשבתי שאני לא מחזיק מעמד ומתמוטט. היום אני חושב שהקושי הפסיכולוגי היה הרבה יותר קשה מהצום עצמו. בסוף עברתי את זה כמו גדול, למרות שלא באמת הייתי גדול. בסוף הצום נהגנו לאכול עוגיות של אמא ולימונדה. בארוחה שלאחר מכן בבית אבא נהגו להכין עוף גדול שלם אפוי בתנור, אני לא יודע למה.

“ההכנות ליום הכיפורים בבית הורי היו מאוד קדחתניות. כיוון שגרנו במושב הן גם היו מלוות בכפרות עם תרנגולות. האווירה הייתה מאוד חיה אפשר לומר. המושב הוא שבט. אחרי התפילות היו מתקבצים כל החברים והחברות במרכז היישוב ומנסים להעביר את הזמן כדי לא להתעסק בתחושות הצום והקושי שמלווה אותו. לאחר מכן בבית, כיוון שהיינו משפחה גדולה, לכל אחד היה עיסוק אחר כדי להעביר את הזמן – אבל כולם היו צמים וכמובן שחלקנו היינו מבקרים בבית הכנסת מי יותר ומי פחות.

“כילד אני לא יכול לומר שהבנתי מהו חשבון הנפש. אתה יודע שאתה עומד בפני מעמד גדול – משהו עוצמתי, אבל לא ממש קלטתי את העניין הזה ואת היכולת לחשב מסלול מחדש. עם השנים יום הכיפורים שלי השתנה, אני רואה מאות אנשים מהמגזר הכללי שמגיעים לבתי הכנסת ואלו עוצמות אחרות כשאתה רואה את עם ישראל על כל גווניו מתאחד ביום המיוחד הזה לתפילות. זה גם מאוד מרגש אותי כשהציבור מתרגש כשאני תוקע בשופר בצאת הצום. אני יודע שהציבור מחכה לתקיעת השופר כי היא מסמלת את סיום הצום, גם הסגולי וגם הטכני. אני מאחל לכולם שנלמד להכיר זה את זה ולסלוח. שנה טובה, חתימה טובה וצום קל”.

 

“גיליתי שכשהבטן ריקה – הראש מלא”

נועה אזוגי, מנהלת מאמות בכפר סבא

נועה-אזוגי

נועה אזוגי

“השבוע ליוויתי את שלושת ילדיי חזרה למסגרות. הגדולים לבתי הספר והקטנה לגן טרום חובה. דמעות קטנות נקוו בעיניי למראה בתי הקטנה מקפצת לגן בשמחה. כנראה שבגן הילדים דואגים לחנך גם את ההורים. כשהילדה חזרה הביתה היא שאלה למה צמים, מה זה כיפור ומהו חשבון נפש. עכשיו לכי ותעני לה. נותרתי ללא מילים. אני לא רוצה להרוס לה את התמימות ולחשוף אותה לחיים עצמם. ילדה בת ארבע לא צריכה לעשות חשבון נפש. כל זה נראה לי שזה קצת כבד מידי עבורה.

“למרות שכבר שנים ביום יום שלי אני רוכבת לכל מקום באופניים ודוהרת במרוץ החיים, אני לא מומחית ליום כיפור. אני אמנם לא רבנית גדולה, אבל אני ללא ספק מומחית לחשבון נפש. כל היום אני חושבת מה היה, מה לא היה, האם אמרתי משהו שאסור היה להיאמר והאם פגעתי במישהו בדרך. המסקנה שלי היא שתמיד אפשר להיות בן אדם טוב יותר, ולתרום לחברה ללא מטרות רווח ולמען הסיפוק העצמי בלבד. בשביל זה – לא צריך להמתין ליום הכיפורים והאג’נדה הזאת מלווה אותי כל חיי.

“גדלתי במשפחה חילונית, אולם בבית תמיד אבי תמיד צם ולמרות הכל יש ביום הזה ובצום הזה משהו מיוחד עבורי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שצמתי בגיל 12, בגיל בת מיצווש והחלטתי להתעמק ולבחון אם אני מסוגלת לעמוד בזה. גיליתי שכשהבטן ריקה – הראש מלא, מלא בזיכרונות ובמחשבות, מלא בחשבון נפש על מה עשיתי עד היום ומה עלי לעשות אחרת, על מנת שחיינו יראו וורודים יותר. צמתי בסביבות ה-14 שעות. אני מאמינה שהיה לי קשה כי בסופו של דבר התעלפתי ונאלצו לטפל בי רפואית.

ובנימה אישית: יום אחד בשנה כולנו נדרשים לחשוב על עצמנו, על מה היינו רוצים או לא רוצים להיות. אני רק מבקשת לקראת יום הכיפורים – תהיו בני אדם, אל תפגעו בחבריכם או בכל אדם באשר הוא, כבדו את עצמכם ואת המקום בו הנכם נמצאים. שנה טובה וגמר חתימה טובה לכם ולבני ביתכם”.

 

“אני צם רצוף מילדות עד גיל 21, זה משהו שאני כבר רגיל לעשות”

עומר קקון, מבעלי בר הטמפל בר בקניון G  כפר סבא

עומר-קקון

עומר קקון

כבר בהיותו ילד החל עומר קקון את מסורת הצום שלו אך דווקא השנה הוא מתלבט האם להמשיך בה. “אני לא יודע אם אני אצום השנה”, הוא אומר, “לא קיבלתי לגבי זה החלטה סופית עדיין. אני אני צם מילדות ועד גיל 21 באופן רצוף, כך שזה משהו שאני כבר רגיל לעשות. אני לא מגיע מבית דתי אבל יש לי זיקה לדת ומבחינתי לצום זה לא בגלל הקטע הדתי אלא בקטע האישי”.

מה זה אומר?

“שזה נורא תלוי במה ואיך שאני מרגיש עם עצמי באותה השנה, כי אני עושה את זה לא בשביל לכפר על חטאים אלא יותר בעניין של יום לנקות את הגוף והנפש. מה שבטוח שאם אני אצום השנה אז זה יהיה לבד ולא עם חברים או המשפחה כי אני אוהב לצום לבד”.

יש לך זיכרון מיוחד מיום כיפור?

“אני מגיע מהוד השרון ואני זוכר שבכל שנה בתור ילדים היינו נפגשים במרכז העיר. היינו מגיעים לשם עם האופניים ורוכבים בכבישים הריקים. אני חושב שחלק מהחבר’ה עדיין עושים את זה. לפני כמה שנים קרה לי ולחברים שלי קטע מאוד מיוחד בערב יום כיפור. נפגשנו במרכז העיר ואני לא יודע איך, אבל הכרנו שם בחור דתי שעבר במקום והוא סיפר לנו סיפורים בנושא דת במשך כמה שעות, אני חושב שישבנו איתו עד השעה חמש בבוקר כי זה היה ממש מעניין.הוא סיפר לנו כל מיני סיפורים עם מוסר השכל וזה היה ממש מיוחד בעיני”.

מה אתה נוהג לאכול בסוף הצום?

“ספגטי ושניצל זו הארוחה שלי אחרי הצום. אני לא בקטע של מרק קליל או קפה  בסבבה אלא ממש ארוחה, לאכול אוכל. מה שכן, אם אני מחליט שאני צם שום דבר לא ישבור לי את הצום כי זה משהו שאני מחליט לעשות וכל דבר אני עושה עד הסוף”.

 

“זה היה מרוץ, אבל הגעתי בזמן לתפילה. כמובן שהאופניים נעלמו”

ניר פלד, אמן מהרצליה ובעל המותג פלפלד

ניר פלד

ניר פלד

“אבא שלי עודד אותי לצום ביום כיפור כבר בגיל 12. אני זוכר שכולם צמו בגיל בר מצווה ואני התחלתי לצום שנה לפני כן . אני זוכר שבערב יום כיפור, לפני כניסת החג, נסענו כל החברים באופניים והחלטנו שאנחנו נוסעים לכביש החוף לכיוון תל אביב. הייתי אמור להגיע לתפילה של ברכת כוהנים בבית הכנסת היכל יהושע בהרצליה ב’ והיה לי פנצ’ר באופניים והיינו די רחוקים משם. הייתי צריך להגיע בזמן לברכת הכוהנים כי זה חשוב לאבא שלי שלא נאחר, זה כלל ברזל אצלו, לכן נאלצתי להחביא את האופניים בשדה והתחלתי להתקדם ברגל לכיוון בית הכנסת, הליכה של ילד שמנסה לצום בגיל 12. הגעתי לבית הכנסת כולי מלוכלך, כשלא התקלחתי ולא החלפתי בגדים, אחרי הליכה של שעה לפחות. זה היה ממש מרוץ אבל הגעתי בזמן לתפילה וזה מה שחשוב. כמובן שהאופניים נעלמו, אבל כשהחבאתי אותם ידעתי שאני מוותר עליהם.

“הצלחתי לצום את כל שעות הצום כבר בפעם הראשונה שצמתי. צמתי כל שנה מאז, זה לא באמת קשה, יש בזה חוויה, זה אפילו נחמד. זה פעם בשנה לנקות את הגוף, להתגעגע לאוכל ולהעריך אותו, ללבוש לבן וללכת לבית הכנסת ולפגוש את כל האנשים הנחמדים מהשכונה, כאלה שאתה פוגש רק ביום כיפור. אני חי בהרצליה כבר 30 שנה, כל החיים שלי, וכיף לי לפגוש את כולם. זה מקום שאני אוהב.

“עד לפני שנה אבא שלי היה גר מול בית הכנסת, בבית שבו גדלתי. היינו יוצאים מבית הכנסת בערב יום כיפור והולכים לאבא שלי. אבא שלי מקפיד ללכת כל שנה לבית הכנסת הזה, שבו גם חגגתי את בר המצווה שלי. אמא שלי מתגוררת בצפון והיא באה כל שנה לעשות עם אחותי ואיתי את יום כיפור. אחרי בית הכנסת אנחנו נפגשים אצלי על המרפסת ואנחנו בדרך כלל מדברים על אוכל ומה יקרה בצאת הצום, ואחר כך אנחנו יוצאים יחד לטיול לילה ארוך. כל יום כיפור אמא שלי מכינה קומפוט ועוגת גבינה ואנחנו מחכים לצאת החג רק בשביל זה. אחרי הצום יש ארוחה כיפית, מעין בופה.

“בדרך כלל אני לבד ביום כיפור עצמו, מנסה לישון וקורא משהו עד שאני הולך לבית הכנסת בצאת החג. יש לחבר שלי אורן, חבר שהוא אח ואנחנו חברים יחד בבר FS9, ולי מסורת וכל שנה אנחנו הולכים לטבול בים לפני החג. זה משהו שאנחנו עושים הרבה שנים ביחד”.

“אבא שלי היה חזן, והייתי בבית הכנסת כמעט כל היום”

נעמי בר גיורא, מנהלת סניף עזר מציון בהרצליה

נעמי-בר-גיורא

נעמי בר-גיורא

“צמתי בפעם הראשונה בגיל 11. מאחר ואנחנו משפחה דתית, הילדים מתחילים לצום שנה לפני עול מצוות. אני זוכרת שהיה מאוד קשה לצום אבל בגלל שביליתי את רוב היום עם החברות שלי בבית הכנסת ואבא שלי היה חזן, הרגשתי יותר מחויבות והייתי שם כמעט כל היום. התפילות היו החלק העיקרי ביום הזה וזה באמת עזר לנו להתגבר על הצום. זו הייתה התרגשות מיוחדת במינה. לאבא שלי היה קול שמרטיט את הלב, קול מאוד נעים ומיוחד.

“אני ילידת תל אביב אבל חיה בהרצליה כבר 44 שנים. במשפחה שלנו כולם צמים גם אלה שלא דתיים ואנחנו צמים בדרך כלל כל שנה. הייתה לי שנה אחת מאוד קשה ולצערי עברתי טיפולים כימותרפיים והרופא כמובן אסר עלי לצום, אז הלכתי לעשות שאלת רב. כמובן שהדברים של הרופא מקודשים, מצד שני, רציתי להיות שלמה עם הצד הרוחני שלי. קיבלתי היתר מהרב והוא אמר מה שהרופא אומר זה קדוש, אבל יש היתר ששותים כמות מסוימת של מים על פי ההלכה ומותר לאכול כמה ביסים על פי ההלכה, אחת לשעה-שעתיים. זאת הייתה השנה הכי קשה שלי מבחינת הצומות. למרות שקיבלתי את האישור של הרב, היה לי מאוד מאוד קשה עם זה שזה לא צום שלם, אבל ברוך השם עברנו גם את זה תודה לאל.

“עכשיו הכל הולך כרגיל וכשורה ואני מקווה שנמשיך הלאה עד כמה שנוכל. יש לי שבעה ילדים ושניים מהם נשואים עם ילדים, אנחנו מתאספים אצלנו בבית ולרוב עושים כולם יחד את החג ואנחנו הולכים יחד לבית הכנסת בערב החג ובצאת החג. בבוקר יש חלק שהולכים לבית הכנסת וחלק שנשארים במיטה כי אין להם כוח. אני בטח הולכת לבית הכנסת בבוקר. אנחנו משתדלים שלפחות אחר הצהריים למנחה ולתפילת נעילה כולם יהיו בבית הכנסת.

“יש אווירה של ביחד אחרי התפילה בבוקר ועד התפילה של צאת החג, אווירה משפחתית. יש לנו זמן פנוי ואנחנו יושבים ביחד ומדברים. זה נעים ככה כי אין טלוויזיה ודברים אחרים. במיוחד לתפילה של אחר הצהריים פתאום כולם משנסים כוחות, אפילו שבאמצע היום כולם היו נפולים, כי כבר רואים את הקצה של הצום.

“אנחנו כולנו הולכים לבית הכנסת בנווה עמל ברחוב רבן גבריאל. תפילת הנעילה היא מיוחדת עם המנגינות המיוחדות שלה. לפני הצום אני מכינה פיתות טריות ומרק עוף תימני אבל קצת פחות מתובל בגלל הצום, חילבה כמובן כי תימנים לא יכולים לוותר ואני כבר מכינה את העוגה לצאת הצום. יש לי חתן שהוא לא תימני והוא לא נהנה מהמטעמים שלנו, את הפיתות הוא מאוד אוהב ואני משתדלת להכין לו עוף בגריל, פירה וסלט ירקות. אני מפנקת כל אחד לפי מה שהוא אוהב. אנחנו מוציאים את הצום בצורה נורא מאוד מיוחדת, קודם כל עם קפה ועוגת שוקולד שאני מכינה ואחר כך מתחילים הפינוקים. בשנים האחרונות הילדים החליטו שהם רוצים לסגור את הצום עם שקשוקה. אני לא מבינה מאיפה זה בא להם. יש אווירה מאוד נעימה ותחושה של שמחה אחרי הצום כאילו נכנס עוד חג. בצאת הצום אנחנו הולכים להכין קצת את הסוכה ולא ממש לבנות אותה, מה שאומרים אצלנו ללכת מחיל אל חיל. אנחנו עושים את זה כדי להרגיש שאנחנו מקבלים קצת את חג הסוכות”.

 

“בעבר עישנתי סיגריות ולכן היה לי ממש קשה בכל יום כיפור לא לעשן”

שי לוי, הבעלים של המרפי’ס ברעננה ונתניה

שי-לוי

שי לוי

שי לוי מרעננה צם בכל שנה ומצהיר כי שום דבר לא יכול לשבור לו את הצום. “אני צם בכל יום כיפור”, הוא אומר, “התחלתי לצום בגיל ממש צעיר, משהו בסביבות גיל שש ומאז אני צם בכל שנה בלי הפסקה. אני חושב שבגלל שאני עובד בחיי הלילה, הרבה אנשים לא יודעים שאני צם ואוכל רק כשר ומקפיד על זה. במקרה שלי זה מגיע מהבית אבל שיהיה ברור שהבר שלי ברעננה לא כשר בגלל שאני שומר כשרות באופן פרטי, אלא בגלל שרציתי יום חופש, לנוח בו”.

מה מייחד את יום הכיפורים במשפחה שלך?

“אצלנו במשפחה יום כיפור זה ממש טקס. מההכנות לארוחה מפסקת ואז כל המשפחה באים להתארח אצל אמא שלי למשך הצום, כולל בת הזוג שלי שצמה איתי. לפני הארוחה המפסקת מארגנים שולחן מושקע עם מאכלים שאמא שלי עושה ואחרי שאוכלים ארוחה מפסקת, הולכים לבית הכנסת וחוזרים רק אחרי תפילת הנעילה, אחרי שאומרים סליחות ושומעים את השופר. אחרי זה כמובן שהולכים לנוח וממשיכים לצום. זה משהו קבוע אצלנו במשפחה. למחרת גם הולכים לבית הכנסת”.

יש לך זיכרון מיוחד מיום כיפור?

“בכל שנה, יש לי לאחים ולחברים שלי מעין  טקס כזה, סיבוב בעיר בלילה בשביל להתאוורר. אני לא מגיע מבית דתי אבל 99 אחוז מהחברים שלי צמים.וככה אנחנו גם נפגשים. בעבר עישנתי סיגריות ולכן היה לי ממש קשה בכל יום כיפור לא לעשן”.

מה ישבור לך את הצום?

“כלום! אני צם מגיל שש ואי אפשר לשבור לי את הצום, גם לא ריח של סטייק וגם לא ריח של קפה. לצום כבר מזמן זה לא משהו שקשה לי. מה שכן, בסוף הצום אני לא רץ מיד לאכול ארוחה כבדה אלא מתחיל בזה שאני מצחצח שיניים ואז אני שותה תה עם נענע עם עוגיית חמאה או משהו קליל כזה”.

 

“ברגע שיצא הצום, רצנו מבית כנסת כאילו לא אכלנו שנה”

דניאלה אוהב ציון, מנהלת כוח אדם ואת מערך מתנדבי קרן מיראז’ ברעננה

דניאלה-אוהב-ציון

דניאלה אוהב ציון

דניאלה אוהב ציון עלתה לארץ מאיראן בגיל שבעה חודשים. הפעם הראשונה שהיא צמה הייתה בגיל 12. “אצלנו בבית בגיל 10, כבר נתנו לנו לצום חצי יום”, היא נזכרת, “בגיל 12 גם אם לא היית מסוגל או רגיל לזה היית צריך כבר לצום יום שלם. לנו, האחים הקטנים היה מאוד קשה לצום. אני זוכרת שהייתי מקיאה וכבר לא נשאר היה מה להקיא. נתנו לנו להריח תפוח ומקלות ציפורן כדי שלא נשבור את הצום, כי צריך להתענות. אני זוכרת גם שהלכנו לבית הכנסת בכיפור ההוא וכמעט כל היום היינו שם. הסתכלנו על השעון, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, היינו סופרים את הזמן עד לצאת הצום – וברגע שיצא הצום, רצנו כאילו לא אכלנו שנה. אני זוכרת שלפני כיפור היו אצלנו בשכונה הרבה גויאבות. היינו מריחים את הגויאבות מהעץ וממשיכים לבית הכנסת. יש לזה ריח בשל, מעורר תאבון. אבל לא נגענו, לא טעמנו. רק הרחנו”.

מה הייתם מכינים לארוחה מפסקת?

“היינו מבשלים ארבעה עופות לגונדי (מרק פרסי עם כדורי עוף וחומוס) והיינו אוכלים הרבה לחם עם הגונדי, טובלים אותו בו. וחייב היה להיות אורז, זה בית פרסי הרי. בסוף היינו שותים כוס תה, עם עוגיות שאמא הייתה מכינה לנו”.

ומה כדי לשבור את הצום?

“היינו מגרדים תפוח עם קינמון ומים קרים. אחר כך היינו שותים קפה ותה ואוכלים עוגה, ומה שנשאר מהארוחה המפסקת היינו אוכלים. אכלנו מלא לחם, איזה תשע כיכרות”.

מה את זוכרת מהחוויה?

“משפחתיות. ישנו ביחד כל האחים על הרצפה כדי לעבור את הצום ביחד ולדאוג זה לזו. והרגשתי גם טוהרה פנימית. אם אתה צם הרי אתה רשום בספר החיים הטובים. החדירו בנו שאם נצום יהיה לנו טוב כל השנה. אתה צריך להתענות ביום כיפור. ככה חינכו אותנו וככה חינכתי את ילדיי”.

 

“הרגשתי כאילו אני מתחילה להפוך למבוגרת”

אודרי לוי, מנהלת שיווק, עלתה לרעננה מצרפת לפני כשנתיים

אודרי-לוי

אודרי לוי

אודרי לוי נולדה בעיר קאן שבצרפת ועלתה לפני כשנתיים לרעננה עם משפחתה. את הצום הראשון שלה בקהילה היהודית בעיר הולדתה היא זוכרת היטב. “זה היה כשהייתי בת 11”, נזכרת לוי, “אחי חגג בר מצווה והוא צם, אז רציתי לחקות אותו ולצום גם אני. אני זוכרת שהייתי ממש עייפה ורעבה וחשבתי להישבר. אז בבית הכנסת, התיישבתי ליד זקנה מבוגרת בת 102. היא אמרה לי ‘גם אני התחלתי לצום בגיל 11 כמוך. אני מקווה שגם את תחיי הרבה כמוני כי התחלנו לצום באותו הגיל’. עד היום אני זוכרת את זה. אני זוכרת ממש את הפנים שלה ואת הרגע הזה ואיך היא עודדה אותי לצום עד הסוף”.

מה היה נהוג לאכול אצלכם בארוחה מפסקת?

“כל שנה אנחנו אוכלים אותו הדבר. עוף בתנור עם תפוח אדמה ותמיד בסוף הארוחה יש ענבים ירוקים. זה הטיפ של אמא שלי שענבים זה טוב לפני הצום כי יש בענבים מים וגם סוכר. עד היום אני אוכלת ענבים ירוקים לפני הצום”.

ועם סיום הצום?

“אחרי הצום עד היום אנחנו אוכלים קודם כל עוגיות עם שקדים ועם תה נענע, ואחרי חצי שעה בערך אנחנו אוכלים מרק עוף עם אטריות ועם בשר”.

את זוכרת את ההרגשה בחוויה הזו?

“הרגשתי כאילו אני מתחילה להפוך למבוגרת. הייתי ממש גאה בעצמי. זה היה פחות קשה ממה שחשבתי כי אני חושבת שהכול בראש. כשאני שמעתי את המשפט של האישה המבוגרת על ידי, פתאום לא הרגשתי רעבה. הקלות של הצום זה רק ההרגשה בראש, זה לא הרגשה אמיתית. צריך לחשוב רק על משהו אחר. על התפילות, על קדוש ברוך הוא, וקל יותר”.

איך היה לצום כחלק מקהילה?

“כל החיים מסביב לקהילה היהודית ממשיכים הרי. רק אנחנו הרגשנו שאנחנו מיוחדים, כי כולם ממשיכים ביום יום שלהם. רק אנחנו צמים ועוצרים. זה היה יום מיוחד וממש חשוב לקהילה היהודית בעיר”.

 

“קראתי הרבה כדי להעביר את הזמן אז למדתי על הצום ועל הסיבות שלו”

דניאל גורביץ’, תלמידת תיכון אוסטרובסקי ברעננה

דניאל-גורביץ-צילום-פרטי

דניאל גורביץ

דניאל גורוביץ’ בת ה- 17.5, תלמידת י”ב בתיכון אוסטרובסקי, עלתה בגיל חמש עם משפחתה מרוסיה. “אני זוכרת שבדיוק אחרי הבת מצווה צמתי לראשונה בחיי והתרגשתי נורא כי רציתי להיות כמו הגדולים. אני גם זוכרת שאבא עשה ארוחה בה אכלנו מרק עם קניידלך ועוף, ואבא הכריח אותי לסיים את כל האוכל כדי שאני לא אהיה רעבה בצום למרות שהתמלאתי. כשהצום התחיל אמרתי לעצמי ‘בואנה זה ממש קל, זה קלי קלות’ ואז הלכתי לישון ויום למחרת כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי ‘וואו אני ממש רעבה’, כנראה שזה לא כזה קל, אבל החזקתי עד הסוף. איך שהצום הסתיים רצתי לאכול. זה ממש ריגש אותי כי בזמנו למדתי בבית ספר דתי, אמי”ת רננים, אז כל העניין של הדת ממש עניין אותי, רציתי לדעת מה אומר הצום ולמה אנחנו צמים ביום כיפור. קראתי הרבה באותו יום כיפור כדי להעביר את הזמן אז למדתי הרבה על הצום ועל הסיבות שלו”.

מה אכלתם כדי לשבור את הצום?

“אבא שלי הכין תה ואכלנו עוגה קטנה, ורק אחרי זה אבא הכין כל מיני בשרים ואוכל של ממש כדי שנתמלא ונפצה על הצום”.

הרגשת הרגשה של רוחניות בזמן הצום?

“אנשים צמים ביום כיפור בשביל הרוחניות, ההרגשה הדתית והחיבור, אז ברור שהרגשתי”.

את צמה עד היום?

“כמובן. הייתה פעם אחת שלא צמתי אבל זה בגלל שהייתי בבית חולים, אני לא כל כך זוכרת למה אבל חוץ מזה, אני תמיד צמה, כל שנה”.

יש לכם איזושהי מסורת משפחתית שאתם עושים ביום כיפור?

“המסורת היא הארוחה המפסקת של מרק הקניידלעך והעוף, וכמובן הולכים לבית הכנסת כל המשפחה יחדיו”.

כל הידיעות החמות בעיר אצלך במייל

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר